<h1>ספר התרומות שער ו' חלק א'</h1>
<h2>דף נה.</h2>
וגרסינן ביבמות בראש פרק אלמנה לכהן גדול [ס"ו ע"ב] המכנסת שום לבעלה או שהכניס לה שום משלו ומכרו שניהם לפרנסה, זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. וכתב הרב בהלכותיו דלא אפשיט שפיר דנעביד בה עובדא. השיב הר"א בר' דוד ז"ל, לי נראה דהכי קאמר שאפילו מכרה היא בפניו ולא מיחה, הוא יכול להוציא מיד הלקוחות, ובזה יפה כח האיש מכח האשה בנכסי צאן ברזל, והוא השום שכתב לה בכתובתה בין משלה בין משלו, שאם רצה הבעל למכור לא ימכור, והיא יכולה למחות בו, אבל אם מכר בפניה ולא מיחתה אינה מוציאה מן הלקוחות, ואם מכרה היא בפניו אע"פ שלא מיחה, ואפילו מכרה לפרנסת בתה, שהדבר מוטל על שניהם לפרנסה, אפילו הכי אם רצה הבעל להוציא מן הלקוחות מוציא. ודיקינן להאי פירושא מדקתני גבי אשה אם רצה הבעל למכור לא ימכור, ולא קתני אם מכר הוא האשה מוציאה מיד הלקוחות, והכא קתני מכרו שניהם הבעל מוציא מיד הלקוחות. מיהו דוקא במטלטלין של נדוניא, אבל בקרקע אף היא יכולה להוציא מיד הלקוחות כשתבא לגבות כתובה, אלא שהבעל מבטל המכר שלה מיד אם ירצה, ע"כ. וכתב עליו הרב ר' משה ז"ל בספר הזכות אין לשון מכרו שניהם לפרנסה יוצא מאחד משני פנים, או שנפרש שלקח מכל אחד משניהם מזה או מזה, או שנפרש שמכרו שניהם ממש בלקח מזה וחזר ולקח מזה, אי נמי משניהם כאחד. ובשתי הלשונות יש לתמוה למה הבעל מוציא מה שמכר הוא, דכל זכות שלו כבר קנאו לוקח, וכ"ש בשום שהכניס משלו שאינו אלא כאפותיקי מפורש לה. וסוגיין בכולהו תנויי בנזיקין [ב"מ ט"ו ע"ב, ק"י ע"ב] דלוקח שדה שהוא אפותיקי מפורש לבעל חוב מקחו מקח וממכרו ממכר עד שיבא לגבות הימנו, ואם רצו בעלים לסלקו במעות הרשות בידם. אלא שהדברים מוכיחין שאלו [דברי] רשב"ג, דתניא בפרק השולח בעושה שדהו אפותיקי סתם לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ומכרה גובין משאר נכסים, רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, ומפני זה אמר שהמקח בטל בו מיד. וכן אמרו בירושלמי לדעת רשב"ג שאינה מכורה לשעה, שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין, ולפיכך שנה כאן בבריתא זו שאפילו הבעל עצמו מוציא מיד הלקוחות נעשה כמוכר דבר שאינו שלו ותובע במקום אשה, מפני שידו כידה. ולפי זה הענין אין דברי רשב"ג ברורים לעשות בהם מעשה, דהא פליגי רבנן עליה בהך סברא דלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין, אלא המקח קיים עד שתבוא לגבות כתובה ותגבה מהם, וכ"ש שאין הבעל מוציא מיד הלקוחות כלום. זהו מה שנזכר בהלכות דלא עבדינן בה עובדא. פקפוקו של רבינו ולא בירורן של אחרים. ולענין מה שכתב הרב שאם מכרה היא בפניו ולא מיחה שהוא מוציא מיד הלקוחות, כבר כתבתי שאינו ענין ללשון מכרו שניהם. ואם יש בלשון מכרו שניהם מכרה אשה ולא מיחה הבעל, הם הכי נמי יש בכללו מכר הוא ולא מיחת היא, ואתה אומר שמקחו קיים. ועוד מתחלת הבריתא מוכיח שלא נשנה אלא ליפוי כחה, כדקתני רצה הבעל למכור לא ימכור, ועלה קתני מעשה, ולא באו התם לפרש זכותו של איש במכירת האשה, דהוה ליה למתני וכן אם רצתה אשה למכור לא תמכור ועלה ליתני מעשה. ועוד פשיטא למה לא יוציא, מי ראה אשה מוכרת בנכסים של בעל ולא יוציא הוא מידן. ומה שאמר הרב דאיש שמכר בפני אשתו ולא מיחת אינה מוציאה מיד הלקוחות. חס ליה למרן דנימא הכי, ואי אפשר שלא חזר בו הרב ז"ל, דהא אפילו בחותמת אחריו מקחו בטל בקרקע וה"ה במטלטלין, דנחת רוח עשיתי לבעלי שייך בכולהו, וכ"ש ברואה ושותקת. דאפילו בנכסי מלוג דלא שייך בהו נחת רוח [ב"ב נ' ע"א], לא הפסידה כלום, שאין אדם מפסיד זכות שבשדהו מפני מכירת אחרים, ואפילו בזיל זבון, כדאיתה בחזקת הבתים [ל' ע"ב], וכ"ש ברואה ושותקת. ושנו בתוספתא דבבא בתרא [פ"ט ה"א] המוכר שדהו של חבירו במעמד חבירו לא עשה כלום, מקיימנו אחריו דבריו קימין. כלומר, המוכר שדהו של חבירו לחבירו במעמד בעלים לא עשה כלום עד שיקיימו מכירתו אחריו. ולדברי הרב ז"ל מכר שלא בפניה כמה שיעור אתה נותן לה, מכיון ששמעה שעה אחת ולא מיחת שוב אינה יכולה למחות, או כל היום כדין נדרים, או שלש שנים כדין חזקה. אלא אינם דברים של טעם, ע"כ. נמצא שלפי פירושים אלו ההיא דיבמות היא קושיא על רבינו שלמה בר' יצחק ז"ל במה שכתב בכתובות. ותו איכא לאקשויי עליה מההיא דגיטין דתניא בהדיא פרק השולח העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובה משאר נכסים. פירוש אם מכרו. אלמא ממכרו קיים וגובה משאר נכסים כשתגיע זמנה לגבות כתובתה, ואלו לא מצאה שאר נכסים טורפת ממנו. ואפשר שרבינו שלמה ז"ל מפרש לה באפותיקי מפורש, שאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזה, ואע"ג שתקנו שיהא כותב לה כל נכסיו אחראין לכתובתיך, פסק כרשב"ג, דאיכא דסברי דבאפותיקי מפורש המכר בטל מיד.
וזהו דעת הר"א בר' דוד ז"ל שכתב בזה על הרב אלפסי ז"ל, וזהו לשונו, אני לא ידעתי למה הביא הרב בכאן ירושלמי של העושה שדהו אפותיקי וכו', כי אין זה דומה למה שאמרו בשמועה זו, כי מה שנאמר כאן הוא באפותיקי סתם, ולאשה בכתובתה לא באותן שלש שדות שנכתבו בכתובה שקבלן עליו כצאן ברזל, אלא באפותיקי אחר שהוא חוץ לכתובה, ואותה הבריתא שהוזכרה בירושלמי באפותיקי גמור לבעל חובו ולאשה באותן שלש שדות של צאן ברזל שנכתבין לאשה בכתובתה, ועליהם אמרו מכורה לשעה והלוקח יחוש לעצמו, שאם לא הניח שם שאר נכסים, כשיבאו לגבות תהא יוצאה מתחת ידו, לפי שאינן מכורין לעולם, ואלו באפותיקי האמור בשמועתנו אמרו גובין משאר נכסים, אלמא אותה שדה של אפותיקי מכורה לעולם, ושמע מינה דבאפותיקי סתם [קאמר] ורשב"ג פליג בתרויהו, דבאפותיקי סתם אמר רשב"ג מכורה לשעה, אבל כשתבוא האשה לגבות גובה ממנו, ובאפותיקי גמור שהן שלש שדות של צאן ברזל, אפילו לשעה אינן מכורין. ונראה לי שבאפותיקי סתם קיימא לן כרבנן שגובין משאר נכסים, אחד בעל חוב, ואחד כתובת אשה בשטפה נהר, אבל נכסי צאן ברזל הלכה כרשב"ג שאפילו לשעה אינן מכורין, דהא איפליגו בהו ר' יוחנן ור' אלעזר בירושלמי. והכי איתה התם [יבמות פי"א ה"א], ר' יעקב בר' אחא אמר בנכסי צאן ברזל פליגין ר' יוחנן ור' אלעזר, ר' יוחנן אמר מכרן אינן מכורין, אמר לו ר' אלעזר אוכלין בתרומה מכחו ואת אמר מכרן אינן מכורין, אמר לו הרי עבדי מלוג אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין, משלך נתנו לך, בדין הוא שלא יאכל בתרומה והם אמרו אוכלין והם אמרו מכרן אינן מכורין, במה אנו קיימין, בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, או במכרן לעולם פליגי אבל בשמכרן לשעה דברי הכל מכורין, נשמעינה מן הדא, העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו ולכתובת אשה ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו, רשב"ג אומר לכתובת אשה אינה מכורה וכו', הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין, אבל במכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, ר' אלעזר כרבנן ור' יוחנן כרשב"ג. וכיון דקאי ר' יוחנן כותיה הלכתא היא. ואמרינן נמי בכתובות [נ"ה ע"א] ייחד לה ארעא בארבע מצראנהא או אפילו בחד מצרא שקלא ליה בלא שבועה בין מן היורשין בין מן הלקוחות. אלמא אינו מכור כלל, שאם היה מכור אינו יוצא מרשות לוקח בלא שום שבועה. ובגמ' [יבמות ר"פ אלמנה לכהן גדול] המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור. ואמרינן נמי בכתובות [פ"א ע"ב] כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוה זבינה זביני, אלא אם כן פרשו אם מכרו מכור. כדקא מפרש בענין נכסי מלוג לאשה פרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות ע"ח ע"א], וסלקא שמעתא בהכי, הלכך אפילו לשעה אינן מכורין. כך נראה לי באמת, ע"כ. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות וזה הירושלמי כבר נשאל עליו רבינו ז"ל [תשובה סימן י"ד] והשיב שהוא באפותיקי סתם, והלוקח יחוש לעצמו להשאיר נכסים לבעל חוב לדחותו אצלם, שיאמר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו, והיא הבריתא ששנויה כאן בגמרא שלנו. וכבר נמצא במסכת שביעית בפרק אחרון [ה"א] גרסא ירושלמית, המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה, ר' אחא אמר מכורה לשעתה, ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה. והוינן בה הכותב שדה אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חובו בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו, ופריק, מתניתא כשאמר יהא לך פרעון מזה, מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזה. והרי זה מבואר. ואם תאמר ומה יחוש הלוקח לעצמו יותר משאר הלוקחין ממי שיש עליהן בעל חוב וכתובה סתם יחוש, ששאר מלוין דעתן להסתלק במעות ומחזרין אחריהן, וזה דעתו על אותה שדה והוא יחזר לגבותה ממנו. ועוד לפי שכל המלוין צריכין שבועה וזו כיון שייחד לה אינה צריכה שבועה. א"נ מילתא בעלמא קאמר ויחוש כשאר לוקחין משועבדין. וענין הירושלמי שבמסכת יבמות ברור הוא שנחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר בעבדי צאן ברזל, ר' יוחנן אמר אינן מכורין, דידה הוו, ור' אלעזר אמר מכורין, ברשותו קימי. ושאלו בגמ' במכרן לשעה פליגי, ור' יוחנן מבטל המכר מיד דומיא דנכסי מלוג שלה, או במכרן לעולם פליגי ור' אלעזר מקיים המכר לעולם וגובה משאר נכסים שיש להם אחריות ומהם אינה גובה לעולם, דמטלטלין דבעל נינהו. והביאו ראיה מזו הבריתא דהעושה שדהו אפותיקי דפליגי רשב"ג ורבנן באין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין, אמרי אתיא דר' אלעזר כרבנן ור' יוחנן כרשב"ג, הוי בשמכרן לשעה אנן קימין, ור' יוחנן מבטל המכר מיד מפני שאין דרכה [של אשה] לחזר אחר בתי דינין, ואין לה עסק עם אחרים, ואפילו מחיים דבעל בטל מקח, ור' אלעזר סבר כרבנן, הילכך אין חוששין לכך עד שתבא לגבות, ואם לא מצאה שאר נכסים גובה מהן כדין אפותיקי. זו דרך הירושלמי ברור ומפורש. ורבינו הגדול ז"ל שכתב גבי שדה הוי בשמכרן לשעה אנן קימין אבל במכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, שטה שבגמ' ירושלמית תפס, ודבר פשוט כתב דמשדה של אפותיקי ודאי גובה ממנו אם אין לו שאר נכסים, ולא הוצרך הירושלמי הזה לדעת חכמים אלא לומר דהעושה שדהו אפותיקי גובה משאר נכסים השנוי בגמרא שלנו, בשמכרה לאחר הוא, והיא הברייתא השנויה בירושלמי.
ואני חוזר עכשיו לדינו של הר"א ז"ל באפותיקי מפורש שהוא מבטל המכר לשעה. ואין דינו נכון, וכבר נדחה הדין הזה מהיותו נלמד מן הירושלמי הזה שאינו אלא באפותיקי סתם, ומחלוקת ר' יוחנן ור' אלעזר בנכסי צאן ברזל שלה הוא. ובגמרא שלנו מפורש בפלוגתא דמכנסת שום לבעלה, היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, ורב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוו, ואתמר עלה נמי אע"ג דתניא כותיה דר' אמי, מסתברא כותיה דרב יהודה, משום שבח בית אביה. דשמעת מינה דליתיה להאי דינא אלא בנכסי צאן ברזל שהכניסה מבית אביה, דאינן שבח שלהן, אבל בשדה שכתב לה אפותיקי משלו לכתובה ותוספת, הדין עמו, וכיון שהדין עמו ליתן דמים, מכורין, כדמוכח התם בגמ' בהדיא, דמייתי תניא כותיה דרב יהודה דהדין עמה, מדתניא רצה הבעל למכור לא ימכור וכו'. וכן הא דאתמר בכתובות [נ"ה ע"א] ייחד לה ארעא בארבע מצראנהא או בחד מצרא נוטלת בלא שבועה, לא שלא שתהא מכורה כלל, אלא אדרבה מדאיצטריך להו למימר גובה בלא שבועה, שמע מינה שהמקח קיים עד שעת גביית כתובה, אלא שאין לחוש להתפסת צררי אחר הייחוד הזה, שכבר סמכה דעת שניהם עליו, דאלו במקח בטל מיד לא איירינן התם, דבשבועה של יתומים עסיקינן. תדע שהרי לענין אפותיקי סתם או מפורש אין בו חלוק בין מצר לו מצר אחד או ארבעה, או שלא מצר כלל אלא שייחד שדה שיש לו בעיר פלונית משועבדת לך ולא יהא לך פרעון אלא ממנה, אלא דין אחד לשבועה מפני סמיכות דעתא של אשה ושל בעל. ותדע דהא מטלטלי ואיתנהו בעיניהו בלא שבועה, ואם מכרן מכורין אף לעולם, שהעושה שורו אפותיקי לבעל חוב ומכרו אין בע"ח גובה הימנו [מ"ד ע"ב] ולא כתובת אשה, דטעמא משום דלית ליה קלא הוא, לא שנא בעל חוב ולא שנא כתובת אשה, והכא לא איירינן בדאקני מטלטלין אגב מקרקע כדרבא. ועוד שהרי נחלקו בירושלמי באפותיקי מפורש לבע"ח ור' אחא אמר מכורה לשעה, וסוגיין בגמ' דילן כותיה, כדמשמע בהדיא בבא מציעא ובשאר דוכתי טובא, דלוקח [שדה] של אפותיקי מפורש מקחו מקח, (אינו) אלא שלא יסלקנו לוקח בדמים בשעת גבייה, אבל לוה מסלקו בזוזי אפילו בשעת תביעה. והרי הרב ז"ל מודה כן, וכיון שבבעל חוב מכרו מכור לשעה, אף באשה למה יבטל מכר מיד, לא מצינו לדעת חכמים שיפה כח של אשה משל בעל חוב, אלא אדרבה מקולי כתובה אנו שונין בהם בהרבה מקומות [בכורות נ"ב ע"א, כתובות ק"י ע"ב]. ולא שמענו הדעת הזאת אלא לרשב"ג שהוא שונה חומרי כתובה בכל מקום, ואין הלכה כמותו בכל מקום, וכאן חשש לפי שאין דרכה לחזר אחר בתי דינין ואין הלכה כמותו. ואל תשיבני יבמה שמבטלת מקח מיד, כדאתמר בכתובות [פ"ב ע"א] בין חלק ואחר כך ייבם בין ייבם ואחר כך חלק לא עשה ולא כלום. דהתם כבר הגיעה שעת גבייה של כתובה זו שלה, והעמידו כל הנכסים ברשותה ועשו אותן כאלו הכנסתן מלוג ליבם. וכבר פרשתי בחבור הזה במסכת יבמות בהא דתניא התם המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות, דרישא ודאי בשום שלה הלכה פסוקה היא כרב יהודה דאמר הדין עמה משום שבח בית אביה, סיפא בשום שלו לא ימכור, מכר הוא בין לפרנסה בין לשאר דברים, הוא אינו מוציא מיד הלקוחות לעולם, היא מוציאה מידן לכשתבוא לגבות כתובתה מהן, ודברי רשב"ג שאמר שהבעל מוציא, משום דקסבר מקח בטל בהם מיד לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, הלכך אפילו הוא עצמו מוציא, אין הלכה כן. זהו שכתוב בהלכות והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רשב"ג הבעל מוציא, לא אפשיטא שפיר דנעביד בה מעשה. ובגמרא נמי רמיזה דתניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש, ותניא כותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה וכו', ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה, ואמר ליה רבא לרב נחמן והא תניא כותיה דר' אמי, א"ל אע"ג דתניא כותיה דר' אמי הלכה כרב יהודה משום שבח בית אביה. מדקא הוי רבא בהאי לישנא והא תניא כותיה דר' אמי, משמע דכדר' אמי תניא וכרב יהודה לא תניא, אלמא חוששין היו לזו הבריתא, שבלשון יחיד הם שונים אותה לרשב"ג ולא לרבנן. ודע שכבר נמצא למקצת הגאונים כן דבשדה שהכניסה צאן ברזל מקח בטל מיד, אבל לא בשאר נכסים כולן. ומי שרוצה לקיים הלכה כרשב"ג במכרו שניהם לפרנסה, לפי דעתי יפרשו שום שהכניס לה משלו, כגון שהכניסה לו ממון של נדוניא ושמו שדה שלו כנגד ממון נדוניא וכתב לה שיהא אותו שדה במקום השום ואחריות השדה על כל נכסיו, בזו אמרו שאע"פ שלא הוחזק שדה זו לבני משפחה יש בו משום שבח בית אביה, והרי הוא לה כקנוי בממון הנדוניא והדין עמה ליטול אותו משום שבח בית אביה, לפיכך מכר בטל בו מיד. והויא דרבא והא תניא כותיה דר' אמי, יש לפרש משום דס"ד דרב נחמן משום סיועא דבריתא פסק כרב יהודה, ואקשי ליה אטו כרב יהודה תניא כר' אמי לא תניא, וא"ל אע"ג דתניא נמי כותיה מסתברא כרב יהודה ואין דרך מתחוור לפסוק הלכה כאותה [בריתא] אלא בענין הזה וכיוצא בו, דמכל מקום בנכסים שלו בין [של אפותיקי סתם] בין של מפורש מקח קיים עד שתבא לגבות כתובתה. ושוב חפשתי בדברי הגאונים ז"ל ומצאתי לבעל מתיבות שכתב בפירוש אותן שלש שדות, אחת שכתב לה שום משלו דשיימינן לתכשיטין ולמאני, כלומר דנדוניא, ואמר לה דמיהון כן וכן ודמי ארעא כן וכן הא ארעא חלופיהון ופטירנא מן אחריות תכשיטין ומאני. קרובין דברי הגאון לדברינו, והאמת יורה דרכו. ע"כ.
וה"ר זרחיה הולך על דרך אחרת וכלל דיני דבריו כך הם. כל המטלטלין שהביאה היא לבעלה בין קבלם בצאן ברזל בין לא קבלם, וכן מה שהוא הכניס לה ממטלטלין, בכל אלו לא ימכור הבעל ואם מכר בטל מיד. ובמטלטלי הבעל שלא הכניס לה וגם לא כתב לה מטלטלי אגב מקרקע, מקחו קיים בהם עד לעולם. ובקרקעות שהביאה היא מבית אביה לבעלה, אע"פ שקבלם הבעל בתורת נכסי צאן ברזל, המקח בטל מיד. ובקרקעות שהן שלו ועשאם לאחריות שעבוד כתובתה, או שהן אותן שלש שדות שייחד לה לכתובתה, כיון שמשלו היו מתחלה, המקח בהן קיים עד שתתגרש האשה או תתאלמן. וזה תופס דבריו ככתבו וכלשונו, גרסינן בתחלת פרק אלמנה לכ"ג מכרו שניהם לפרנסה. פירוש, כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, אע"פ שמכרו לצורך פרנסת עצמן, אפילו הבעל מוציא מיד הלקוחות, וכ"ש האשה כמעשה שהיה לפני רשב"ג. וקיימא לן כותיה, חדא דלא פליגי רבנן עליה, ועוד מעשה רב. ואע"פ שכתב הרב אלפסי ז"ל לא אפשוט דנעביד בה עובדא. אנן כתבינן מאי דחזי לן לפום סוגיא דגמ'. ורשב"ג אזיל לטעמיה שמחמיר במכירת נכסי האשה ובמה שהוא משועבד לה, כדאשכחן בעושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה דאמר אינה גובה משאר נכסים, כדאיתה בגיטין פרק השולח, ובכל אפותיקי נשנית אותה בריתא, בין בסתם בין במפורש שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו וכשמכרה לאחר, כמו שפירשו הירושלמי העושה אפותיקי לבע"ח ולכתובת אשה ומכרה לאחר מכורה והלוקח יחוש לעצמו, כלומר שיניח להם נכסים בני חורין שיגבו מהם כדי שיוכל לומר להם הנחתי לך מקום לגבות הימנו, ורשב"ג פליג באשה בכתובתה דלא מצי אמר הנחתי לך מקום, והתם לא קיימא לן כותיה אלא כרבנן דאמרי גובה משאר נכסים. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל (תשובה ר"ד) [ואי קשיא לך] מכדי העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה היינו שייחד לה בכתובתה, והיא אחת מאותן שלש שדות [שדינן שווה], האחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שהכניס לה שום משלו, מאי שנא התם דפליגי עליה דרשב"ג ומאי ששנא הכא דלא פליגי, דקאמרינן ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו לא ימכור, מכרו שניהם לפרנסה כו'. ועוד מאי שנא התם דאמר רשב"ג אינה גובה משאר נכסים, דמשמע שהמכר קיים עד שעת גבייתה, ומאי שנא הכא דקאמר הבעל מוציא מיד הלקוחות והמכר בטל מיד. יש לומר התם מקרקעי הכא מטלטלי, ודבר למד מענינו הוא, כולה מתניתין וגמ' דהכא ביבמות במטלטלין עסיקינן בעבדים ובכלים, אע"פ שטעם שבח בית אביה מצינו שהוזכר כמו כן במקרקעי, כדתנן [כתובות ע"ט ע"א] נפלו [לה] זיתים וגפנים כו', אבל ביטול מקח לא אמרן אלא במטלטלין דוקא. ומכנסת שום לבעלה ומכניס הוא לה שום משלו, במטלטלי עסיקינן, כדתנן [כתובות ס"ו ע"א] שום במנה וכנגד השום מוסיף חומש, ומפורש בירושלמי [שם] מה ראו לומר בשום פחות חומש ובכספים אחד ומחצה, א"ר יוסי בר' חנינא שמו דעת האשה שהיא רוצה לבלות כליה, שמו דעת האיש שהוא רוצה לישא וליתן בכספים ולעשותם באחד ומחצה, א"ר יוסי הדא אמרה שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו. וזה האמור בירושלמי הוא האמור כאן בגמ' דילן, והדבר שוה בין בשום שהכניסה לו בין בשום שהכניס לה, ובכל כלים שבעולם אפילו שוין ה' מאות ואפילו אלף זוז, כעין מימריה דרב יהודה שהכניסה לו שני כלים. אע"פ שראינו לחכמי הדור שכתבו שאין דנין בכלים יקרים ובעדי זהב, לא נראו לנו דבריהם.
ונקוט האי כללא בידך כל הכנסת שום שאמרו לא אמרו אלא במטלטלין, ומה שאמרו באותן שלש שדות בלשון שום, וכדאמרינן אחת שהכניסה לו שום משלה, כלומר שכתב אחריות השום על השדה. ואם תשאל מ"ש מטלטלי ממקרקעי. כבר פירש טעמו של דבר בירושלמי שהאשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלום אחרים, וההפסד במטלטלין יותר מצוי, כמו שאמרו [ב"ק קי"ב ע"ב] לענין אדרכתא דלא כתבינן לה אמטלטלי, דדילמא שמיט ואכיל להו. הרי פרשנו דין מטלטלין שהביאה האשה לבעלה שהמכר בטל בהן מיד, וכן בשום שהכניס הוא לה. ודין מטלטלין של הבעל מה שלא הכניס לה בשום או מטלטלי האשה שלא הכניסה לבעלה בשום, הרי דינו מפורש לקמן. ודין מקרקעי האשה שהכניסה לו, אם לקח מן האיש בלבד, המכר בטל מיד, מדאיבעיא להו [כתובות פ' ע"ב] בעל שמכר קרקע לפירות מהו, מכלל דפשיטא ליה בשמכר לגופה של קרקע שלא עשה ולא כלום. ולא שיך בה למימר ריוח ביתא ולהתיר למכור גוף הקרקע בזוזי דעביד בהו עיסקא, שאין זה אלא קטטה בינו לבינה ונקיט ואתי תיגרא. ואע"פ ששנינו [ב"ב קל"ו ע"א] בהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, מכר האב מכורין עד שימות, דין אשה שאני, כדאמרן. ובהא אפילו רבנן מודו שאין דרכה של אשה לחזר אחר נכסיה על בתי דינין, ואחד נכסי מלוג ואחד נכסי צאן ברזל שוין הן בדין בעל שמכר קרקע לגוף או לפירות. ואע"ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ' ע"ב] כי אתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית, דאתיא איהי ומפקא, הוא הדין אע"ג דלא מית, אלא משום דלא אפסיקא ליה, דאיכא בעל שמוכר קרקע לפירות ובזוזי עביד בהו עיסקא, שהמכר קיים, משום הכי אמר זבין ומית. ואם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה בנכסי מלוג, מקחו קיים לעולם, ולא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי, כדמפורש התם בפרק חזקת הבתים, וזו היא ששנינו אין [לאיש] חזקה בנכסי אשתו והא ראיה יש. ובנכסי צאן ברזל כיון שהמקח בטל מאצל האשה, הרי הוא כמי שלקח מן האיש בלבד, המקח בטל בהן מיד. ואם לקח מן האשה תחלה, המקח קיים לעולם בכל נכסים שבעולם. ודין מקרקעי של הבעל, זו היא ששנינו לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. והוי יודע דהאי מקחו בטל לא קאי אלא אחזר ולקח מן האשה, כלומר שאין המקח מידה כלום, וכשתבא לגבות כתובתה גובה כתובתה מהם, ואע"ג דהא אוקימנא באותן שלש שדות, הא אסיקנא התם דלא אתי למעוטי אלא נכסי מלוג אבל שאר נכסים דידיה כ"ש דהויא ליה איבה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. ובכתובות [צ"ה ע"א] רמינן עלה ממתניתין, דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו, דשמעת מינה אחד שאר נכסים דידיה ואחד אותן שלש שדות שוין הן בדין נחת רוח, ושהמקח בהן קיים כל ימי הבעל ואינו בטל עד שעת אלמנות וגירושין כשתבא לגבות כתובתה, וכדאמרינן בכתובות אשתו אי בעי לזבוני הכי נמי דלא מצי מזבין. ובגיטין בהעושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה אמרו שתהא גובה משאר נכסים, ואפותיקי הוא שייחד לה בכתובתה, אלמא אפילו באותן שלש שדות המקח קיים כל ימי הבעל, כדין שאר נכסים. והרב אלפסי ז"ל כתב בפרק חזקת הבתים אילימא למעוטי שאר נכסים דידה שהן נכסי צאן ברזל. וזה הפירוש לא נראה לנו, שכיון שהזכירו באותן שלש שדות אחת שהכניס לה שום משלו, זה הוא נכסי צאן ברזל שכתב אחריות השום על השדה, וכיון שהכניס לה השדה כענין הזה ובין שהכניסה לו היא המקח בטל, אלא שזה בטל מיד וזה בטל בשעת גביית כתובתה, מכל מקום המקח בטל, לפיכך לא הוצרכו לדקדק על נכסי צאן ברזל, והיינו דקאמר למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא ליה איבה, והכי גרסי לה בכל נסחאי דוקאני. ובדין הוא דלימא אי למעוטי שאר נכסים דידיה, סוף סוף מתניתין היכי מיתרצא, דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, הא ראיה יש, והלא אין אלו נכסי האשה אלא נכסי הבעל, אלא הא עדיפא ליה למפרך כל דכן דהויא ליה איבה, כדי שיתברר דין הנכסים כלם, ואסיקנא למעוטי נכסי מלוג, וממילא אתרצה לה מתניתין ואתוקמא בנכסי מלוג, והוא הדין למטלטלין של האשה שלא הכניסן בשום לבעלה שהם נכסי מלוג. ואם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו קיים לעולם, ואין צ"ל בשלקח מן האשה וחזר מן האיש. ואם לקח מן האיש בלבד או מן האשה בלבד מקחו בטל מיד. ודין מטלטלי הבעל מה שלא הכניס לה בשום ולא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי, הדבר ברור שהמקח קיים בהם לעולם. הרי פרשנו דין הנכסים כלם, של האשה ושל האיש בין במקרקעי בין במטלטלי. והירושלמי שכתב הרב בהלכותיו בגיטין, דמשמע שהמכר בטל בהם מיד, ושאר דברים האמורים באותו ענין שהן כסותרין מקצת דברינו, אין אנו משגיחין להם, שאין אנו סומכין אלא על תלמוד ערוך שבידנו, ע"כ. ויש לברר הקרקע שהוא נכסי צאן ברזל לדעת הפוסק שמקח הבעל בטל מיד, אם הוקר ועמד באלפים והבעל קבלו באלף, וקיימא לן שאם הותירו הותירו לו, אם בא בעל חוב ותבע דמי אותו מותר שינתן לו מהו. ומסתברא דמציא איהי למימר ליה עדין לאו זמן שומא עד שתתאלמן או תתגרש, ואולי ההוא זמנא לא שויא הני דמי דהשתא. ואחרי אשר כתבנו דברי המורים האלה כל אחד ואחד לפי דעתו, יש לברר שהנכסים שפסק בהם המורה שאם מכר הבעל שהמכר בטל בהם מיד, חזר דינו לפי דבריו כדין נכסי מלוג, שאם מכר או שעבד יחד הגוף ופירותיו, אע"ג דקא עביד בהו עיסקא, היא מבטלת מקחו אפילו בחייו, הלכך אי אמר לוקח או בעל חוב הבו לי פירי מיהא דאית ליה לבעל חובי בההוא ארעא, לא צייתינן ליה, וכדלקמן [שער ו' חלק ב']. ולמטה נפרש מה דינו עם האשה בנכסי מלוג אם לותה עם בעלה וקנו ממנה בסוף או בשאר נכסיה וקנו ממנה תחלה, או שקבלה המעות, או שכתבה בה אחריות עליהן.
<h2>דף פא.</h2>
ועתה יש לברר מה דינו של מלוה במטלטלין וקרקעות שהביאה היא לבעלה והוא קבלם על עצמו בנכסי צאן ברזל, כאותן שלש שדות השנויות בתלמוד [ב"ב מ"ט ע"ב], מה דין המלוה עמה בגביתו. דע כי דיניהם מפורש בכמה מקומות מן התלמוד, ואכתוב אותן תחלה להיות נוח למבין להתלמד מהם. תנן בגיטין פרק הניזקין [נ"ה ע"ב], לא היה סיקריקון וכו', וכן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל וכו'. ובפרק חזקת הבתים גרסינן, מתני' אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ואמרינן עלה הא ראיה יש, ואמאי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי, מי לא תנן לקח מן האיש וכו' מקחו בטל, אלמא יכולה לומר נחת רוח [עשיתי], ומשנינן לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות וכו', ומקשינן למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים דידה. ויש שגורסין דידיה. כ"ש דהויא ליה איבה. ואוקמינן לה דנכסי מלוג בלבד אתא למעוטי. וביבמות [ס"ו ע"ב] גרסינן תניא כותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. ובגיטין בפרק השולח [מ"א ע"א] גרסינן תניא העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב בחובו ולאשה בכתובתה גובין משאר נכסים, רשב"ג אומר בעל חוב גובה משאר נכסים, אשה אינה גובה משאר נכסים, שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין. וגרסינן בירושלמי [ה"א] והביאו הרב ז"ל בהלכותיו, העושה שדהו אפותיקי ומכרו מכור והלוקח יחוש לעצמו, רשב"ג אומר אשה אינה גובה משאר נכסים, שלא עלה על דעת שתהיה אשה מחזרת אחר בתי דינין, הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין, אבל מכרן [מ]מכר עולם דברי הכל אינן מכורין. אלא הם המקומות שדברו בהם בתלמוד, ויש לישב אותם.
תחלה נכתוב גרסת השלש שדות ופירושיהם. יש שגורסין אחת שכתב לה בכתובתה או אחת שייחד לה בכתובתה, ואחת שהכניסה לו שום משלו. כך גריס רש"י ז"ל [גיטין נ"ה ע"ב], וכן גריס תלמידו ה"ר שמואל ז"ל [ב"ב מ"ט ע"ב], ופירש, אחת שכתב לה בכתובתה הוא אפותיקי, ומיהו כל נכסיו נמי שעבד לה או שייחד לה בפני עדים שדה אחת לאפותיקי, אלא שלא נכתב בכתובתה, ואחת שהכניסתו לו ושמוהו לבעל וזהו נכסי צאן ברזל. ועל פירושו הקשה הרב בעל התוספות שעל דרך זו אינם אלא שנים. ותו דהוה ליה למימר אחת שכתב או ייחד לה, אחת אחת למה לי למתנא. ועוד איכא לאקשויי דלא הוה ליה למימר שום משלו אלא שום משלה. על כן מחליפין הגרסא וגורסין ואחת שהכניס לה שום משלו, ומפרשין אחת שכתב לה בכתובתה, כלומר שתגבה אותו ממנו, דהיינו תוספת על כתובתה, ואחת שייחד לה לגבות כתובתה ממנו, דהיינו אפותיקי, ואחת שדה שלו שהכניס לה כנגד השום שקבל מנכסי נדונייתא. ויש מפרשים אחת שכתב לה למאתים זוז, ואחת שייחד לה בכתובתה הוא שום שהכניסה לו שנתן לה אביה, שהוא מיוחד לכתובתה, שאין יכולת בידו לדחותה ולסלקה בדמים מפני שהוא שבח בית אביה, ואחת שהכניס לה שום משלו כנגד מה שנתן לה אביה. וכל אלו השלשה עושה הבעל אותם על עצמו צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. ואשכחן דרבא מוקי לה למשנתינו דמקחו בטל באותן שלש שדות, ואקשינן [ב"ב נ' ע"א] למעוטי מאי, אילימא למעוטי שאר נכסים דידה. ופירש הרב אלפסי ז"ל דהיינו נכסי צאן ברזל שקבל עליו אחריותן. כ"ש דהויא ליה איבה. שכיון שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וגובה משאר נכסיו שאינן נכתבין לה, אי מעכבא ליה מצי אמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה. ולפי הגירסא הזאת לא בא להוציא שאר נכסים דידיה, דכ"ש בשאר נכסים דידיה ממה שאין לה עליהם אלא שעבוד לכתובתה שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אלא האי דמקשי מנכסים דידה משום דלאוקומה למתניתין מהדרינן, דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, ואין שאר נכסים דידיה נקראין נכסי אשתו, אע"פ שיש לה בהן שיעבוד. ועוד פשיטא דמצי למימר בהו נחת רוח עשיתי ולאו למעוטי הנהו נכסים קאמרינן. וה"ר שמואל ז"ל גריס למעוטי שאר נכסים דידיה. מכל מקום לשני הגירסות המסקנא עולה כך, שמשנת מקחו בטל משתעי בשלש שדות ובשאר נכסים דידיה, ולא מצא בהלכה שלא תהיה יכולה לומר טענת נחת רוח כי אם בנכסי מלוג.
עתה יש לדעת מהו פירוש מקחו בטל, אם רוצה לומר בטל מיד או לכשתתאלמן או תתגרש, אך בחיי הבעל יחזיק בו הלוקח. ובזה יש סברות חלוקות, ה"ר שמואל ז"ל [ב"ב מ"ט ע"ב] פירש מקחו בטל דקתני במתניתין אמקחו מן האשה קאי, ולכשתבוא לגבות כתובתה גובה ממנו, אבל מחיים דבעל לא, שהרי משנה זו אפילו בשאר נכסים דידיה היא שנויה, כדמוכח בפרק חזקת הבתים, דקתני אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה. ובהנהו אי אפשר לומר המכר בטל מיד, כדאיתה התם בכתובות פרק האשה ואי בעי לזבוני נכסי הכי נמי דלא מצי לזבוני, בתמיהה. ומשם אנו למדין שמכרו קיים עד שתתאלמן או תתגרש. נראה לפי דעתו שאין המקח בטל בהן בחיי הבעל. וראינו לרש"י ז"ל שכתב שבטל מיד ואפילו בחיי הבעל, והיינו דאיכא בין שלש שדות לשאר נכסים דידיה. וכך פירש בפרק האשה [כתובות פ"א ע"א] ובפרק מי שהיה נשוי [שם צ"ה ע"א]. ויש תמהין עליו דהא מתניתין לאו באותן שלש שדות בלחוד הוא דאוקימנא, אלא כ"ש בשאר נכסים. וזאת הקושיא תירץ בעל התוספות, דהא דאמרינן למעוטי שאר נכסים דידיה כ"ש דהויא ליה איבה, לאו לענין ביטול מקח קאי, אלא לענין נחת רוח. והכי פירושא, למעוטי מאי קאמרת לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות דמשמע דבהני בלבד יכולה לטעון נחת רוח [עשיתי], אדרבה כ"ש בשאר נכסים אע"ג דקנו מינה, הואיל ולא קנו מינה תחלה דהוי יכולה לטעון נחת רוח, מיהו לאו לאלתר אלא לכשתתאלמן או תתגרש, אבל בדין מקחו בטל דאיתיה פירושו מיד, בודאי חלוקים הם זה מזה, דבשלש שדות מקחו בטל מיד ובשאר נכסים דידיה, לכשימות הבעל. נראה מדבריהם שלדעת רבינו שמואל בחיי הבעל יעמוד מקח קיים וכן שיעבוד בעל חוב, ולדעת ר"ש מקח בטל מיד באותן שלש שדות. אלא שנראה ממה שכתב ביבמות שהיא אינה יכולה לערער עד שתבא לגבות כתובתה, דלאו בעל דברים דלקוחות היא עכשו, אבל הוא עצמו מוציא מיד הלקוחות, לפי שמכר דבר שאינו שלו. ודבריו צריכין עיון.
<h2>דף פא:</h2>
וגרסינן ביבמות בראש פרק אלמנה לכהן גדול [ס"ו ע"ב] המכנסת שום לבעלה או שהכניס לה שום משלו ומכרו שניהם לפרנסה, זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. וכתב הרב בהלכותיו דלא אפשיט שפיר דנעביד בה עובדא. השיב הר"א בר' דוד ז"ל, לי נראה דהכי קאמר שאפילו מכרה היא בפניו ולא מיחה, הוא יכול להוציא מיד הלקוחות, ובזה יפה כח האיש מכח האשה בנכסי צאן ברזל, והוא השום שכתב לה בכתובתה בין משלה בין משלו, שאם רצה הבעל למכור לא ימכור, והיא יכולה למחות בו, אבל אם מכר בפניה ולא מיחתה אינה מוציאה מן הלקוחות, ואם מכרה היא בפניו אע"פ שלא מיחה, ואפילו מכרה לפרנסת בתה, שהדבר מוטל על שניהם לפרנסה, אפילו הכי אם רצה הבעל להוציא מן הלקוחות מוציא. ודיקינן להאי פירושא מדקתני גבי אשה אם רצה הבעל למכור לא ימכור, ולא קתני אם מכר הוא האשה מוציאה מיד הלקוחות, והכא קתני מכרו שניהם הבעל מוציא מיד הלקוחות. מיהו דוקא במטלטלין של נדוניא, אבל בקרקע אף היא יכולה להוציא מיד הלקוחות כשתבא לגבות כתובה, אלא שהבעל מבטל המכר שלה מיד אם ירצה, ע"כ. וכתב עליו הרב ר' משה ז"ל בספר הזכות אין לשון מכרו שניהם לפרנסה יוצא מאחד משני פנים, או שנפרש שלקח מכל אחד משניהם מזה או מזה, או שנפרש שמכרו שניהם ממש בלקח מזה וחזר ולקח מזה, אי נמי משניהם כאחד. ובשתי הלשונות יש לתמוה למה הבעל מוציא מה שמכר הוא, דכל זכות שלו כבר קנאו לוקח, וכ"ש בשום שהכניס משלו שאינו אלא כאפותיקי מפורש לה. וסוגיין בכולהו תנויי בנזיקין [ב"מ ט"ו ע"ב, ק"י ע"ב] דלוקח שדה שהוא אפותיקי מפורש לבעל חוב מקחו מקח וממכרו ממכר עד שיבא לגבות הימנו, ואם רצו בעלים לסלקו במעות הרשות בידם. אלא שהדברים מוכיחין שאלו [דברי] רשב"ג, דתניא בפרק השולח בעושה שדהו אפותיקי סתם לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ומכרה גובין משאר נכסים, רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, ומפני זה אמר שהמקח בטל בו מיד. וכן אמרו בירושלמי לדעת רשב"ג שאינה מכורה לשעה, שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין, ולפיכך שנה כאן בבריתא זו שאפילו הבעל עצמו מוציא מיד הלקוחות נעשה כמוכר דבר שאינו שלו ותובע במקום אשה, מפני שידו כידה. ולפי זה הענין אין דברי רשב"ג ברורים לעשות בהם מעשה, דהא פליגי רבנן עליה בהך סברא דלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין, אלא המקח קיים עד שתבוא לגבות כתובה ותגבה מהם, וכ"ש שאין הבעל מוציא מיד הלקוחות כלום. זהו מה שנזכר בהלכות דלא עבדינן בה עובדא. פקפוקו של רבינו ולא בירורן של אחרים. ולענין מה שכתב הרב שאם מכרה היא בפניו ולא מיחה שהוא מוציא מיד הלקוחות, כבר כתבתי שאינו ענין ללשון מכרו שניהם. ואם יש בלשון מכרו שניהם מכרה אשה ולא מיחה הבעל, הם הכי נמי יש בכללו מכר הוא ולא מיחת היא, ואתה אומר שמקחו קיים. ועוד מתחלת הבריתא מוכיח שלא נשנה אלא ליפוי כחה, כדקתני רצה הבעל למכור לא ימכור, ועלה קתני מעשה, ולא באו התם לפרש זכותו של איש במכירת האשה, דהוה ליה למתני וכן אם רצתה אשה למכור לא תמכור ועלה ליתני מעשה. ועוד פשיטא למה לא יוציא, מי ראה אשה מוכרת בנכסים של בעל ולא יוציא הוא מידן. ומה שאמר הרב דאיש שמכר בפני אשתו ולא מיחת אינה מוציאה מיד הלקוחות. חס ליה למרן דנימא הכי, ואי אפשר שלא חזר בו הרב ז"ל, דהא אפילו בחותמת אחריו מקחו בטל בקרקע וה"ה במטלטלין, דנחת רוח עשיתי לבעלי שייך בכולהו, וכ"ש ברואה ושותקת. דאפילו בנכסי מלוג דלא שייך בהו נחת רוח [ב"ב נ' ע"א], לא הפסידה כלום, שאין אדם מפסיד זכות שבשדהו מפני מכירת אחרים, ואפילו בזיל זבון, כדאיתה בחזקת הבתים [ל' ע"ב], וכ"ש ברואה ושותקת. ושנו בתוספתא דבבא בתרא [פ"ט ה"א] המוכר שדהו של חבירו במעמד חבירו לא עשה כלום, מקיימנו אחריו דבריו קימין. כלומר, המוכר שדהו של חבירו לחבירו במעמד בעלים לא עשה כלום עד שיקיימו מכירתו אחריו. ולדברי הרב ז"ל מכר שלא בפניה כמה שיעור אתה נותן לה, מכיון ששמעה שעה אחת ולא מיחת שוב אינה יכולה למחות, או כל היום כדין נדרים, או שלש שנים כדין חזקה. אלא אינם דברים של טעם, ע"כ. נמצא שלפי פירושים אלו ההיא דיבמות היא קושיא על רבינו שלמה בר' יצחק ז"ל במה שכתב בכתובות. ותו איכא לאקשויי עליה מההיא דגיטין דתניא בהדיא פרק השולח העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובה משאר נכסים. פירוש אם מכרו. אלמא ממכרו קיים וגובה משאר נכסים כשתגיע זמנה לגבות כתובתה, ואלו לא מצאה שאר נכסים טורפת ממנו. ואפשר שרבינו שלמה ז"ל מפרש לה באפותיקי מפורש, שאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזה, ואע"ג שתקנו שיהא כותב לה כל נכסיו אחראין לכתובתיך, פסק כרשב"ג, דאיכא דסברי דבאפותיקי מפורש המכר בטל מיד.
וזהו דעת הר"א בר' דוד ז"ל שכתב בזה על הרב אלפסי ז"ל, וזהו לשונו, אני לא ידעתי למה הביא הרב בכאן ירושלמי של העושה שדהו אפותיקי וכו', כי אין זה דומה למה שאמרו בשמועה זו, כי מה שנאמר כאן הוא באפותיקי סתם, ולאשה בכתובתה לא באותן שלש שדות שנכתבו בכתובה שקבלן עליו כצאן ברזל, אלא באפותיקי אחר שהוא חוץ לכתובה, ואותה הבריתא שהוזכרה בירושלמי באפותיקי גמור לבעל חובו ולאשה באותן שלש שדות של צאן ברזל שנכתבין לאשה בכתובתה, ועליהם אמרו מכורה לשעה והלוקח יחוש לעצמו, שאם לא הניח שם שאר נכסים, כשיבאו לגבות תהא יוצאה מתחת ידו, לפי שאינן מכורין לעולם, ואלו באפותיקי האמור בשמועתנו אמרו גובין משאר נכסים, אלמא אותה שדה של אפותיקי מכורה לעולם, ושמע מינה דבאפותיקי סתם [קאמר] ורשב"ג פליג בתרויהו, דבאפותיקי סתם אמר רשב"ג מכורה לשעה, אבל כשתבוא האשה לגבות גובה ממנו, ובאפותיקי גמור שהן שלש שדות של צאן ברזל, אפילו לשעה אינן מכורין. ונראה לי שבאפותיקי סתם קיימא לן כרבנן שגובין משאר נכסים, אחד בעל חוב, ואחד כתובת אשה בשטפה נהר, אבל נכסי צאן ברזל הלכה כרשב"ג שאפילו לשעה אינן מכורין, דהא איפליגו בהו ר' יוחנן ור' אלעזר בירושלמי. והכי איתה התם [יבמות פי"א ה"א], ר' יעקב בר' אחא אמר בנכסי צאן ברזל פליגין ר' יוחנן ור' אלעזר, ר' יוחנן אמר מכרן אינן מכורין, אמר לו ר' אלעזר אוכלין בתרומה מכחו ואת אמר מכרן אינן מכורין, אמר לו הרי עבדי מלוג אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין, משלך נתנו לך, בדין הוא שלא יאכל בתרומה והם אמרו אוכלין והם אמרו מכרן אינן מכורין, במה אנו קיימין, בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, או במכרן לעולם פליגי אבל בשמכרן לשעה דברי הכל מכורין, נשמעינה מן הדא, העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו ולכתובת אשה ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו, רשב"ג אומר לכתובת אשה אינה מכורה וכו', הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין, אבל במכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, ר' אלעזר כרבנן ור' יוחנן כרשב"ג. וכיון דקאי ר' יוחנן כותיה הלכתא היא. ואמרינן נמי בכתובות [נ"ה ע"א] ייחד לה ארעא בארבע מצראנהא או אפילו בחד מצרא שקלא ליה בלא שבועה בין מן היורשין בין מן הלקוחות. אלמא אינו מכור כלל, שאם היה מכור אינו יוצא מרשות לוקח בלא שום שבועה. ובגמ' [יבמות ר"פ אלמנה לכהן גדול] המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור. ואמרינן נמי בכתובות [פ"א ע"ב] כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוה זבינה זביני, אלא אם כן פרשו אם מכרו מכור. כדקא מפרש בענין נכסי מלוג לאשה פרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות ע"ח ע"א], וסלקא שמעתא בהכי, הלכך אפילו לשעה אינן מכורין. כך נראה לי באמת, ע"כ. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות וזה הירושלמי כבר נשאל עליו רבינו ז"ל [תשובה סימן י"ד] והשיב שהוא באפותיקי סתם, והלוקח יחוש לעצמו להשאיר נכסים לבעל חוב לדחותו אצלם, שיאמר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו, והיא הבריתא ששנויה כאן בגמרא שלנו. וכבר נמצא במסכת שביעית בפרק אחרון [ה"א] גרסא ירושלמית, המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה, ר' אחא אמר מכורה לשעתה, ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה. והוינן בה הכותב שדה אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חובו בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו, ופריק, מתניתא כשאמר יהא לך פרעון מזה, מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזה. והרי זה מבואר. ואם תאמר ומה יחוש הלוקח לעצמו יותר משאר הלוקחין ממי שיש עליהן בעל חוב וכתובה סתם יחוש, ששאר מלוין דעתן להסתלק במעות ומחזרין אחריהן, וזה דעתו על אותה שדה והוא יחזר לגבותה ממנו. ועוד לפי שכל המלוין צריכין שבועה וזו כיון שייחד לה אינה צריכה שבועה. א"נ מילתא בעלמא קאמר ויחוש כשאר לוקחין משועבדין. וענין הירושלמי שבמסכת יבמות ברור הוא שנחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר בעבדי צאן ברזל, ר' יוחנן אמר אינן מכורין, דידה הוו, ור' אלעזר אמר מכורין, ברשותו קימי. ושאלו בגמ' במכרן לשעה פליגי, ור' יוחנן מבטל המכר מיד דומיא דנכסי מלוג שלה, או במכרן לעולם פליגי ור' אלעזר מקיים המכר לעולם וגובה משאר נכסים שיש להם אחריות ומהם אינה גובה לעולם, דמטלטלין דבעל נינהו. והביאו ראיה מזו הבריתא דהעושה שדהו אפותיקי דפליגי רשב"ג ורבנן באין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין, אמרי אתיא דר' אלעזר כרבנן ור' יוחנן כרשב"ג, הוי בשמכרן לשעה אנן קימין, ור' יוחנן מבטל המכר מיד מפני שאין דרכה [של אשה] לחזר אחר בתי דינין, ואין לה עסק עם אחרים, ואפילו מחיים דבעל בטל מקח, ור' אלעזר סבר כרבנן, הילכך אין חוששין לכך עד שתבא לגבות, ואם לא מצאה שאר נכסים גובה מהן כדין אפותיקי. זו דרך הירושלמי ברור ומפורש. ורבינו הגדול ז"ל שכתב גבי שדה הוי בשמכרן לשעה אנן קימין אבל במכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, שטה שבגמ' ירושלמית תפס, ודבר פשוט כתב דמשדה של אפותיקי ודאי גובה ממנו אם אין לו שאר נכסים, ולא הוצרך הירושלמי הזה לדעת חכמים אלא לומר דהעושה שדהו אפותיקי גובה משאר נכסים השנוי בגמרא שלנו, בשמכרה לאחר הוא, והיא הברייתא השנויה בירושלמי.
ואני חוזר עכשיו לדינו של הר"א ז"ל באפותיקי מפורש שהוא מבטל המכר לשעה. ואין דינו נכון, וכבר נדחה הדין הזה מהיותו נלמד מן הירושלמי הזה שאינו אלא באפותיקי סתם, ומחלוקת ר' יוחנן ור' אלעזר בנכסי צאן ברזל שלה הוא. ובגמרא שלנו מפורש בפלוגתא דמכנסת שום לבעלה, היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, ורב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוו, ואתמר עלה נמי אע"ג דתניא כותיה דר' אמי, מסתברא כותיה דרב יהודה, משום שבח בית אביה. דשמעת מינה דליתיה להאי דינא אלא בנכסי צאן ברזל שהכניסה מבית אביה, דאינן שבח שלהן, אבל בשדה שכתב לה אפותיקי משלו לכתובה ותוספת, הדין עמו, וכיון שהדין עמו ליתן דמים, מכורין, כדמוכח התם בגמ' בהדיא, דמייתי תניא כותיה דרב יהודה דהדין עמה, מדתניא רצה הבעל למכור לא ימכור וכו'. וכן הא דאתמר בכתובות [נ"ה ע"א] ייחד לה ארעא בארבע מצראנהא או בחד מצרא נוטלת בלא שבועה, לא שלא שתהא מכורה כלל, אלא אדרבה מדאיצטריך להו למימר גובה בלא שבועה, שמע מינה שהמקח קיים עד שעת גביית כתובה, אלא שאין לחוש להתפסת צררי אחר הייחוד הזה, שכבר סמכה דעת שניהם עליו, דאלו במקח בטל מיד לא איירינן התם, דבשבועה של יתומים עסיקינן. תדע שהרי לענין אפותיקי סתם או מפורש אין בו חלוק בין מצר לו מצר אחד או ארבעה, או שלא מצר כלל אלא שייחד שדה שיש לו בעיר פלונית משועבדת לך ולא יהא לך פרעון אלא ממנה, אלא דין אחד לשבועה מפני סמיכות דעתא של אשה ושל בעל. ותדע דהא מטלטלי ואיתנהו בעיניהו בלא שבועה, ואם מכרן מכורין אף לעולם, שהעושה שורו אפותיקי לבעל חוב ומכרו אין בע"ח גובה הימנו [מ"ד ע"ב] ולא כתובת אשה, דטעמא משום דלית ליה קלא הוא, לא שנא בעל חוב ולא שנא כתובת אשה, והכא לא איירינן בדאקני מטלטלין אגב מקרקע כדרבא. ועוד שהרי נחלקו בירושלמי באפותיקי מפורש לבע"ח ור' אחא אמר מכורה לשעה, וסוגיין בגמ' דילן כותיה, כדמשמע בהדיא בבא מציעא ובשאר דוכתי טובא, דלוקח [שדה] של אפותיקי מפורש מקחו מקח, (אינו) אלא שלא יסלקנו לוקח בדמים בשעת גבייה, אבל לוה מסלקו בזוזי אפילו בשעת תביעה. והרי הרב ז"ל מודה כן, וכיון שבבעל חוב מכרו מכור לשעה, אף באשה למה יבטל מכר מיד, לא מצינו לדעת חכמים שיפה כח של אשה משל בעל חוב, אלא אדרבה מקולי כתובה אנו שונין בהם בהרבה מקומות [בכורות נ"ב ע"א, כתובות ק"י ע"ב]. ולא שמענו הדעת הזאת אלא לרשב"ג שהוא שונה חומרי כתובה בכל מקום, ואין הלכה כמותו בכל מקום, וכאן חשש לפי שאין דרכה לחזר אחר בתי דינין ואין הלכה כמותו. ואל תשיבני יבמה שמבטלת מקח מיד, כדאתמר בכתובות [פ"ב ע"א] בין חלק ואחר כך ייבם בין ייבם ואחר כך חלק לא עשה ולא כלום. דהתם כבר הגיעה שעת גבייה של כתובה זו שלה, והעמידו כל הנכסים ברשותה ועשו אותן כאלו הכנסתן מלוג ליבם. וכבר פרשתי בחבור הזה במסכת יבמות בהא דתניא התם המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות, דרישא ודאי בשום שלה הלכה פסוקה היא כרב יהודה דאמר הדין עמה משום שבח בית אביה, סיפא בשום שלו לא ימכור, מכר הוא בין לפרנסה בין לשאר דברים, הוא אינו מוציא מיד הלקוחות לעולם, היא מוציאה מידן לכשתבוא לגבות כתובתה מהן, ודברי רשב"ג שאמר שהבעל מוציא, משום דקסבר מקח בטל בהם מיד לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, הלכך אפילו הוא עצמו מוציא, אין הלכה כן. זהו שכתוב בהלכות והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רשב"ג הבעל מוציא, לא אפשיטא שפיר דנעביד בה מעשה. ובגמרא נמי רמיזה דתניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש, ותניא כותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה וכו', ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה, ואמר ליה רבא לרב נחמן והא תניא כותיה דר' אמי, א"ל אע"ג דתניא כותיה דר' אמי הלכה כרב יהודה משום שבח בית אביה. מדקא הוי רבא בהאי לישנא והא תניא כותיה דר' אמי, משמע דכדר' אמי תניא וכרב יהודה לא תניא, אלמא חוששין היו לזו הבריתא, שבלשון יחיד הם שונים אותה לרשב"ג ולא לרבנן. ודע שכבר נמצא למקצת הגאונים כן דבשדה שהכניסה צאן ברזל מקח בטל מיד, אבל לא בשאר נכסים כולן. ומי שרוצה לקיים הלכה כרשב"ג במכרו שניהם לפרנסה, לפי דעתי יפרשו שום שהכניס לה משלו, כגון שהכניסה לו ממון של נדוניא ושמו שדה שלו כנגד ממון נדוניא וכתב לה שיהא אותו שדה במקום השום ואחריות השדה על כל נכסיו, בזו אמרו שאע"פ שלא הוחזק שדה זו לבני משפחה יש בו משום שבח בית אביה, והרי הוא לה כקנוי בממון הנדוניא והדין עמה ליטול אותו משום שבח בית אביה, לפיכך מכר בטל בו מיד. והויא דרבא והא תניא כותיה דר' אמי, יש לפרש משום דס"ד דרב נחמן משום סיועא דבריתא פסק כרב יהודה, ואקשי ליה אטו כרב יהודה תניא כר' אמי לא תניא, וא"ל אע"ג דתניא נמי כותיה מסתברא כרב יהודה ואין דרך מתחוור לפסוק הלכה כאותה [בריתא] אלא בענין הזה וכיוצא בו, דמכל מקום בנכסים שלו בין [של אפותיקי סתם] בין של מפורש מקח קיים עד שתבא לגבות כתובתה. ושוב חפשתי בדברי הגאונים ז"ל ומצאתי לבעל מתיבות שכתב בפירוש אותן שלש שדות, אחת שכתב לה שום משלו דשיימינן לתכשיטין ולמאני, כלומר דנדוניא, ואמר לה דמיהון כן וכן ודמי ארעא כן וכן הא ארעא חלופיהון ופטירנא מן אחריות תכשיטין ומאני. קרובין דברי הגאון לדברינו, והאמת יורה דרכו. ע"כ.
וה"ר זרחיה הולך על דרך אחרת וכלל דיני דבריו כך הם. כל המטלטלין שהביאה היא לבעלה בין קבלם בצאן ברזל בין לא קבלם, וכן מה שהוא הכניס לה ממטלטלין, בכל אלו לא ימכור הבעל ואם מכר בטל מיד. ובמטלטלי הבעל שלא הכניס לה וגם לא כתב לה מטלטלי אגב מקרקע, מקחו קיים בהם עד לעולם. ובקרקעות שהביאה היא מבית אביה לבעלה, אע"פ שקבלם הבעל בתורת נכסי צאן ברזל, המקח בטל מיד. ובקרקעות שהן שלו ועשאם לאחריות שעבוד כתובתה, או שהן אותן שלש שדות שייחד לה לכתובתה, כיון שמשלו היו מתחלה, המקח בהן קיים עד שתתגרש האשה או תתאלמן. וזה תופס דבריו ככתבו וכלשונו, גרסינן בתחלת פרק אלמנה לכ"ג מכרו שניהם לפרנסה. פירוש, כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, אע"פ שמכרו לצורך פרנסת עצמן, אפילו הבעל מוציא מיד הלקוחות, וכ"ש האשה כמעשה שהיה לפני רשב"ג. וקיימא לן כותיה, חדא דלא פליגי רבנן עליה, ועוד מעשה רב. ואע"פ שכתב הרב אלפסי ז"ל לא אפשוט דנעביד בה עובדא. אנן כתבינן מאי דחזי לן לפום סוגיא דגמ'. ורשב"ג אזיל לטעמיה שמחמיר במכירת נכסי האשה ובמה שהוא משועבד לה, כדאשכחן בעושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה דאמר אינה גובה משאר נכסים, כדאיתה בגיטין פרק השולח, ובכל אפותיקי נשנית אותה בריתא, בין בסתם בין במפורש שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו וכשמכרה לאחר, כמו שפירשו הירושלמי העושה אפותיקי לבע"ח ולכתובת אשה ומכרה לאחר מכורה והלוקח יחוש לעצמו, כלומר שיניח להם נכסים בני חורין שיגבו מהם כדי שיוכל לומר להם הנחתי לך מקום לגבות הימנו, ורשב"ג פליג באשה בכתובתה דלא מצי אמר הנחתי לך מקום, והתם לא קיימא לן כותיה אלא כרבנן דאמרי גובה משאר נכסים. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל (תשובה ר"ד) [ואי קשיא לך] מכדי העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה היינו שייחד לה בכתובתה, והיא אחת מאותן שלש שדות [שדינן שווה], האחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שהכניס לה שום משלו, מאי שנא התם דפליגי עליה דרשב"ג ומאי ששנא הכא דלא פליגי, דקאמרינן ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו לא ימכור, מכרו שניהם לפרנסה כו'. ועוד מאי שנא התם דאמר רשב"ג אינה גובה משאר נכסים, דמשמע שהמכר קיים עד שעת גבייתה, ומאי שנא הכא דקאמר הבעל מוציא מיד הלקוחות והמכר בטל מיד. יש לומר התם מקרקעי הכא מטלטלי, ודבר למד מענינו הוא, כולה מתניתין וגמ' דהכא ביבמות במטלטלין עסיקינן בעבדים ובכלים, אע"פ שטעם שבח בית אביה מצינו שהוזכר כמו כן במקרקעי, כדתנן [כתובות ע"ט ע"א] נפלו [לה] זיתים וגפנים כו', אבל ביטול מקח לא אמרן אלא במטלטלין דוקא. ומכנסת שום לבעלה ומכניס הוא לה שום משלו, במטלטלי עסיקינן, כדתנן [כתובות ס"ו ע"א] שום במנה וכנגד השום מוסיף חומש, ומפורש בירושלמי [שם] מה ראו לומר בשום פחות חומש ובכספים אחד ומחצה, א"ר יוסי בר' חנינא שמו דעת האשה שהיא רוצה לבלות כליה, שמו דעת האיש שהוא רוצה לישא וליתן בכספים ולעשותם באחד ומחצה, א"ר יוסי הדא אמרה שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו. וזה האמור בירושלמי הוא האמור כאן בגמ' דילן, והדבר שוה בין בשום שהכניסה לו בין בשום שהכניס לה, ובכל כלים שבעולם אפילו שוין ה' מאות ואפילו אלף זוז, כעין מימריה דרב יהודה שהכניסה לו שני כלים. אע"פ שראינו לחכמי הדור שכתבו שאין דנין בכלים יקרים ובעדי זהב, לא נראו לנו דבריהם.
ונקוט האי כללא בידך כל הכנסת שום שאמרו לא אמרו אלא במטלטלין, ומה שאמרו באותן שלש שדות בלשון שום, וכדאמרינן אחת שהכניסה לו שום משלה, כלומר שכתב אחריות השום על השדה. ואם תשאל מ"ש מטלטלי ממקרקעי. כבר פירש טעמו של דבר בירושלמי שהאשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלום אחרים, וההפסד במטלטלין יותר מצוי, כמו שאמרו [ב"ק קי"ב ע"ב] לענין אדרכתא דלא כתבינן לה אמטלטלי, דדילמא שמיט ואכיל להו. הרי פרשנו דין מטלטלין שהביאה האשה לבעלה שהמכר בטל בהן מיד, וכן בשום שהכניס הוא לה. ודין מטלטלין של הבעל מה שלא הכניס לה בשום או מטלטלי האשה שלא הכניסה לבעלה בשום, הרי דינו מפורש לקמן. ודין מקרקעי האשה שהכניסה לו, אם לקח מן האיש בלבד, המכר בטל מיד, מדאיבעיא להו [כתובות פ' ע"ב] בעל שמכר קרקע לפירות מהו, מכלל דפשיטא ליה בשמכר לגופה של קרקע שלא עשה ולא כלום. ולא שיך בה למימר ריוח ביתא ולהתיר למכור גוף הקרקע בזוזי דעביד בהו עיסקא, שאין זה אלא קטטה בינו לבינה ונקיט ואתי תיגרא. ואע"פ ששנינו [ב"ב קל"ו ע"א] בהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, מכר האב מכורין עד שימות, דין אשה שאני, כדאמרן. ובהא אפילו רבנן מודו שאין דרכה של אשה לחזר אחר נכסיה על בתי דינין, ואחד נכסי מלוג ואחד נכסי צאן ברזל שוין הן בדין בעל שמכר קרקע לגוף או לפירות. ואע"ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ' ע"ב] כי אתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית, דאתיא איהי ומפקא, הוא הדין אע"ג דלא מית, אלא משום דלא אפסיקא ליה, דאיכא בעל שמוכר קרקע לפירות ובזוזי עביד בהו עיסקא, שהמכר קיים, משום הכי אמר זבין ומית. ואם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה בנכסי מלוג, מקחו קיים לעולם, ולא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי, כדמפורש התם בפרק חזקת הבתים, וזו היא ששנינו אין [לאיש] חזקה בנכסי אשתו והא ראיה יש. ובנכסי צאן ברזל כיון שהמקח בטל מאצל האשה, הרי הוא כמי שלקח מן האיש בלבד, המקח בטל בהן מיד. ואם לקח מן האשה תחלה, המקח קיים לעולם בכל נכסים שבעולם. ודין מקרקעי של הבעל, זו היא ששנינו לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. והוי יודע דהאי מקחו בטל לא קאי אלא אחזר ולקח מן האשה, כלומר שאין המקח מידה כלום, וכשתבא לגבות כתובתה גובה כתובתה מהם, ואע"ג דהא אוקימנא באותן שלש שדות, הא אסיקנא התם דלא אתי למעוטי אלא נכסי מלוג אבל שאר נכסים דידיה כ"ש דהויא ליה איבה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. ובכתובות [צ"ה ע"א] רמינן עלה ממתניתין, דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו, דשמעת מינה אחד שאר נכסים דידיה ואחד אותן שלש שדות שוין הן בדין נחת רוח, ושהמקח בהן קיים כל ימי הבעל ואינו בטל עד שעת אלמנות וגירושין כשתבא לגבות כתובתה, וכדאמרינן בכתובות אשתו אי בעי לזבוני הכי נמי דלא מצי מזבין. ובגיטין בהעושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה אמרו שתהא גובה משאר נכסים, ואפותיקי הוא שייחד לה בכתובתה, אלמא אפילו באותן שלש שדות המקח קיים כל ימי הבעל, כדין שאר נכסים. והרב אלפסי ז"ל כתב בפרק חזקת הבתים אילימא למעוטי שאר נכסים דידה שהן נכסי צאן ברזל. וזה הפירוש לא נראה לנו, שכיון שהזכירו באותן שלש שדות אחת שהכניס לה שום משלו, זה הוא נכסי צאן ברזל שכתב אחריות השום על השדה, וכיון שהכניס לה השדה כענין הזה ובין שהכניסה לו היא המקח בטל, אלא שזה בטל מיד וזה בטל בשעת גביית כתובתה, מכל מקום המקח בטל, לפיכך לא הוצרכו לדקדק על נכסי צאן ברזל, והיינו דקאמר למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא ליה איבה, והכי גרסי לה בכל נסחאי דוקאני. ובדין הוא דלימא אי למעוטי שאר נכסים דידיה, סוף סוף מתניתין היכי מיתרצא, דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, הא ראיה יש, והלא אין אלו נכסי האשה אלא נכסי הבעל, אלא הא עדיפא ליה למפרך כל דכן דהויא ליה איבה, כדי שיתברר דין הנכסים כלם, ואסיקנא למעוטי נכסי מלוג, וממילא אתרצה לה מתניתין ואתוקמא בנכסי מלוג, והוא הדין למטלטלין של האשה שלא הכניסן בשום לבעלה שהם נכסי מלוג. ואם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו קיים לעולם, ואין צ"ל בשלקח מן האשה וחזר מן האיש. ואם לקח מן האיש בלבד או מן האשה בלבד מקחו בטל מיד. ודין מטלטלי הבעל מה שלא הכניס לה בשום ולא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי, הדבר ברור שהמקח קיים בהם לעולם. הרי פרשנו דין הנכסים כלם, של האשה ושל האיש בין במקרקעי בין במטלטלי. והירושלמי שכתב הרב בהלכותיו בגיטין, דמשמע שהמכר בטל בהם מיד, ושאר דברים האמורים באותו ענין שהן כסותרין מקצת דברינו, אין אנו משגיחין להם, שאין אנו סומכין אלא על תלמוד ערוך שבידנו, ע"כ. ויש לברר הקרקע שהוא נכסי צאן ברזל לדעת הפוסק שמקח הבעל בטל מיד, אם הוקר ועמד באלפים והבעל קבלו באלף, וקיימא לן שאם הותירו הותירו לו, אם בא בעל חוב ותבע דמי אותו מותר שינתן לו מהו. ומסתברא דמציא איהי למימר ליה עדין לאו זמן שומא עד שתתאלמן או תתגרש, ואולי ההוא זמנא לא שויא הני דמי דהשתא. ואחרי אשר כתבנו דברי המורים האלה כל אחד ואחד לפי דעתו, יש לברר שהנכסים שפסק בהם המורה שאם מכר הבעל שהמכר בטל בהם מיד, חזר דינו לפי דבריו כדין נכסי מלוג, שאם מכר או שעבד יחד הגוף ופירותיו, אע"ג דקא עביד בהו עיסקא, היא מבטלת מקחו אפילו בחייו, הלכך אי אמר לוקח או בעל חוב הבו לי פירי מיהא דאית ליה לבעל חובי בההוא ארעא, לא צייתינן ליה, וכדלקמן [שער ו' חלק ב']. ולמטה נפרש מה דינו עם האשה בנכסי מלוג אם לותה עם בעלה וקנו ממנה בסוף או בשאר נכסיה וקנו ממנה תחלה, או שקבלה המעות, או שכתבה בה אחריות עליהן.
<h2>דף פב:</h2>
גרסינן בכתובות פרק האשה שנפלו לה, מתני' וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת לך על השלחן, אלא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה. וגרסינן עלה בגמרא [פ"ב ע"ב] ת"ר בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה. פירוש, בלא אחריות על נכסיהם. היו מזקינין ולא היו נושאין נשים. פירוש, שהן היו נמנעות מלהנשא להם. עמדו והתקינו שיהיו מניחין אותה אצל אביה. כלומר מצניעין אותה בעין. ועדיין כשהיה כועס עליה היה אומר לה לכי אצל כתובתיך. פירוש, שלא היתה עינו צרה בה שכבר יצתה מתחת ידו. התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה, כדי שתהיה עינו צרה בראותו הממון יוצא מתחת יד אביו. עשירות היו עושות אותו קלתות של כסף, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים, ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי. שהיה נקל בעיניו אחר שהממון מיוחד בעין. עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה בכתובתה שכל נכסיו אחראין וערבאין לה. פירוש, אע"פ שהם שוים מאה או שאינה כתובתה אלא מנה, הכל תחת שעבוד כתובתה הם. ועתה יש לדעת אם מונע שעבוד זה שלה מכירת הבעל מהם, ואם בעל חוב גובה חובו מהם כל זמן שהבעל בחיים. וזה דבר ברור שכל הנכסים שאנו דנין בהן שמקחו של בעל בלתי האשה קיים עד שתתאלמן או תתגרש, כן שעבוד בעל חוב קיים בהם עד שתתאלמן או שתתגרש, ובמה שתתקיים המקח עד לעולם, כן שעבודו חל וקיים בהם עד לעולם, ובמה שמקחו בטל מיד, כן שעבודו לא תחול עליהם כלל. ועל כן יש לברר כי נכסי הבעל שאינן אצלה מיוחדין אלא לשעבוד כתובתה בתקנה זו שתקן שמעון בן שטח מקחו קיים בהם עד שתתאלמן או שתתגרש האשה. והראיה בזה ההיא דכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים [פ"א ע"ב], דקאמר דאי לא תימא הכי סיפא דקתני לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובת אשתו, אי בעי לזבוני הכי נמי דלא מצי לזבוני, בתמיה. וכן כתב רש"י ז"ל בכתובות [פ"א ע"א] וה"ר שמואל בבבא בתרא [מ"ט ע"ב], ומשם אנו למדין שהמכר קיים אע"פ שמשועבדין לאשה בתקנתא דשמעון [בן שטח], אלא דלהכי אהני שיעבודא שתוכל לטרוף כשתגיע לזמנה, ע"כ. וכיון שממכרו בהם קיים עד זמן גביית כתובתה, כן שעבוד בעל חובו יחול בו ומורידין אותו לתוכו, ולכשתגיע זמן גבייתה תטרוף אותה ממנו. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פ"א ה"ד] שנכסי הבעל יכול למכרן בעלה ואע"פ שהן אחראין וערבאין לכתובת אשתו, וכשתבוא לטרוף טורפת. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה [סימן ר"ט] שהקרקע שאין לה בו לאשתו כי אם שיעבוד כתובה, אין כח בידה למנעו מלמכור ואע"פ שאין לה אחריות אחר לגבות ממנה כתובתה, שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, אך בעת גבייתה חוזרת עליו, ע"כ. ומסתברא שהפירות שאכל המלוה עד זמן שתהא טורפת דידיה הוו, שהרי אין לה בהם זכות עד שתתאלמן או תתגרש, וכדדינינן בשאר בעל חוב. ומצינו לרב ר' יהודה ברצלוני ז"ל שכתב שהמלוה לא יחזיק בהן, כיון שהם משועבדין לה, מפני חשש שלא יכסיפם, אך יעמדו בידה או ביד בעלה ויתנו לו הפירות, וכגון זה שומעין לה. ובעיני אין נראה סברתו, שאחר שאין הקרקע מוחלט שלה עכשו, אינה יכולה לחוש לקלקולו, שאף בנכסי מלוג שלה לא איתוקם טעמא דשמא תכסיף, דהא קיימא לן כרבא [כתובות פ' ע"ב] דאמר דטעמא משום ריוח ביתא, ומאחר שהבעל אינו יכול למנעו ממנו, גם היא אינה יכולה כמו כן, שהרי לא הגיע זמנה, אלא יחזיק בו המלוה ויאכל פירותיו עד שתבוא היא לטרוף. עד עתה דברנו בדין הקרקעות שאין לאשה בהם כי אם שעבוד כתובה בתקנתא דשמעון בן שטח. עתה יש לברר עסק המטלטלין והמעות שאין לה בהם כי אם אחריות לכתובתה, מה דין המלוה עמה בהן. והא ודאי פשיטא לן שאם קדם בעל חוב ותפסן שזכה בהם, דהא קימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה, ולית בהו דינא דקדימה היכא דלא אקני לה מטלטלין אגב מקרקעי, וכיון שכך הוא נהי דמשתעבדי לה בתקנתא דשמעון בן שטח, ומפני שהם כתובין בכתובה להיותן משועבדין לה, אך אין בה דין קדימה, וכיון שתפסן זכה בהן עד לעולם, ואף שתתאלמן או תתגרש אין מוציאין מבעל חוב, וכמו כן נמי אף שקדמה ותפסה תחלה מוציאין מידה, מפני שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, וכיון שתפסה בטרם הגיע זמנה אף שכתב לה ואגבן מטלטלי לא מהניא ליה תפיסתה וזכה בהן בעל חוב כל זמן שאינו זמן שלה לגבותן. ובשער שלשה וארבעים המיוחד לדין זה יתברר. והוא דליתנהו להני מטלטלי לא מתכשיטין ולא ממלבושים שהביאה היא, ולא שלקחן הבעל לשמה, כמו שפירשנו בשער ראשון. וענין דין זה כך כתבו ה"ר יהודה ברצלוני ז"ל וזה לשונו, בדין מטלטלי דבעל פליגי מקצת רבנן בדיניהו, איכא מאן דאמר אע"פ] שאין נגבית מחיים יש לחוש שאם נתנם למלוה אולי לא תמצא האשה ממה לגבות כתובתה, דדילמא שמיט ואכיל להו ונמצאת היא יוצאה בלא כלום, ואדרבה יותר יש להוציא המלוה בלא כלום, דאיהו אפסיד אנפשיה כשהלוה לזה בלא קנין אשתו, ויכולה היא לעכב שלא למסרם לו, וכ"ש אם תפסה האשה את המטלטלין, דאע"פ שלא ניתנה לגבות מחיים, אין זה גבייה, דהא אינה רוצה להחזיק בהם משום גבייה, אלא כדי להעמידה לאחריות לגביית כתובתה. ויש מי שאומרין שניתן אותם למלוה מפני שלא ניתנה לגבות מחיים. ועוד דכיון שאין זמנה לגבות ואין לה דין קדימה במטלטלין, הרי זה יזכה בהן בעל חוב ולא נחוש לאשה כלל. ועוד שהרי שנינו בערכין [כ"ג ע"ב] לו אבל לא לאשתו ובניו, שמע מינה כי בודאי לבעל חוב נותנין אותה. וכסברא בתרא מסתברא לן. ובעיני היכא שתפסם האשה ואומרת אתנם ביד שליש שיהיו מיוחדין לאחריות כתובתי והוא יאכל פירות, הא מילתא צ"ע, ע"כ. ואנו כבר כתבנו מה שנראה לנו.
<h2>דף צה.</h2>
ועתה יש לברר מה דינו של מלוה במטלטלין וקרקעות שהביאה היא לבעלה והוא קבלם על עצמו בנכסי צאן ברזל, כאותן שלש שדות השנויות בתלמוד [ב"ב מ"ט ע"ב], מה דין המלוה עמה בגביתו. דע כי דיניהם מפורש בכמה מקומות מן התלמוד, ואכתוב אותן תחלה להיות נוח למבין להתלמד מהם. תנן בגיטין פרק הניזקין [נ"ה ע"ב], לא היה סיקריקון וכו', וכן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל וכו'. ובפרק חזקת הבתים גרסינן, מתני' אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ואמרינן עלה הא ראיה יש, ואמאי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי, מי לא תנן לקח מן האיש וכו' מקחו בטל, אלמא יכולה לומר נחת רוח [עשיתי], ומשנינן לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות וכו', ומקשינן למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים דידה. ויש שגורסין דידיה. כ"ש דהויא ליה איבה. ואוקמינן לה דנכסי מלוג בלבד אתא למעוטי. וביבמות [ס"ו ע"ב] גרסינן תניא כותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. ובגיטין בפרק השולח [מ"א ע"א] גרסינן תניא העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב בחובו ולאשה בכתובתה גובין משאר נכסים, רשב"ג אומר בעל חוב גובה משאר נכסים, אשה אינה גובה משאר נכסים, שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין. וגרסינן בירושלמי [ה"א] והביאו הרב ז"ל בהלכותיו, העושה שדהו אפותיקי ומכרו מכור והלוקח יחוש לעצמו, רשב"ג אומר אשה אינה גובה משאר נכסים, שלא עלה על דעת שתהיה אשה מחזרת אחר בתי דינין, הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין, אבל מכרן [מ]מכר עולם דברי הכל אינן מכורין. אלא הם המקומות שדברו בהם בתלמוד, ויש לישב אותם.
תחלה נכתוב גרסת השלש שדות ופירושיהם. יש שגורסין אחת שכתב לה בכתובתה או אחת שייחד לה בכתובתה, ואחת שהכניסה לו שום משלו. כך גריס רש"י ז"ל [גיטין נ"ה ע"ב], וכן גריס תלמידו ה"ר שמואל ז"ל [ב"ב מ"ט ע"ב], ופירש, אחת שכתב לה בכתובתה הוא אפותיקי, ומיהו כל נכסיו נמי שעבד לה או שייחד לה בפני עדים שדה אחת לאפותיקי, אלא שלא נכתב בכתובתה, ואחת שהכניסתו לו ושמוהו לבעל וזהו נכסי צאן ברזל. ועל פירושו הקשה הרב בעל התוספות שעל דרך זו אינם אלא שנים. ותו דהוה ליה למימר אחת שכתב או ייחד לה, אחת אחת למה לי למתנא. ועוד איכא לאקשויי דלא הוה ליה למימר שום משלו אלא שום משלה. על כן מחליפין הגרסא וגורסין ואחת שהכניס לה שום משלו, ומפרשין אחת שכתב לה בכתובתה, כלומר שתגבה אותו ממנו, דהיינו תוספת על כתובתה, ואחת שייחד לה לגבות כתובתה ממנו, דהיינו אפותיקי, ואחת שדה שלו שהכניס לה כנגד השום שקבל מנכסי נדונייתא. ויש מפרשים אחת שכתב לה למאתים זוז, ואחת שייחד לה בכתובתה הוא שום שהכניסה לו שנתן לה אביה, שהוא מיוחד לכתובתה, שאין יכולת בידו לדחותה ולסלקה בדמים מפני שהוא שבח בית אביה, ואחת שהכניס לה שום משלו כנגד מה שנתן לה אביה. וכל אלו השלשה עושה הבעל אותם על עצמו צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. ואשכחן דרבא מוקי לה למשנתינו דמקחו בטל באותן שלש שדות, ואקשינן [ב"ב נ' ע"א] למעוטי מאי, אילימא למעוטי שאר נכסים דידה. ופירש הרב אלפסי ז"ל דהיינו נכסי צאן ברזל שקבל עליו אחריותן. כ"ש דהויא ליה איבה. שכיון שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וגובה משאר נכסיו שאינן נכתבין לה, אי מעכבא ליה מצי אמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה. ולפי הגירסא הזאת לא בא להוציא שאר נכסים דידיה, דכ"ש בשאר נכסים דידיה ממה שאין לה עליהם אלא שעבוד לכתובתה שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אלא האי דמקשי מנכסים דידה משום דלאוקומה למתניתין מהדרינן, דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, ואין שאר נכסים דידיה נקראין נכסי אשתו, אע"פ שיש לה בהן שיעבוד. ועוד פשיטא דמצי למימר בהו נחת רוח עשיתי ולאו למעוטי הנהו נכסים קאמרינן. וה"ר שמואל ז"ל גריס למעוטי שאר נכסים דידיה. מכל מקום לשני הגירסות המסקנא עולה כך, שמשנת מקחו בטל משתעי בשלש שדות ובשאר נכסים דידיה, ולא מצא בהלכה שלא תהיה יכולה לומר טענת נחת רוח כי אם בנכסי מלוג.
עתה יש לדעת מהו פירוש מקחו בטל, אם רוצה לומר בטל מיד או לכשתתאלמן או תתגרש, אך בחיי הבעל יחזיק בו הלוקח. ובזה יש סברות חלוקות, ה"ר שמואל ז"ל [ב"ב מ"ט ע"ב] פירש מקחו בטל דקתני במתניתין אמקחו מן האשה קאי, ולכשתבוא לגבות כתובתה גובה ממנו, אבל מחיים דבעל לא, שהרי משנה זו אפילו בשאר נכסים דידיה היא שנויה, כדמוכח בפרק חזקת הבתים, דקתני אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה. ובהנהו אי אפשר לומר המכר בטל מיד, כדאיתה התם בכתובות פרק האשה ואי בעי לזבוני נכסי הכי נמי דלא מצי לזבוני, בתמיהה. ומשם אנו למדין שמכרו קיים עד שתתאלמן או תתגרש. נראה לפי דעתו שאין המקח בטל בהן בחיי הבעל. וראינו לרש"י ז"ל שכתב שבטל מיד ואפילו בחיי הבעל, והיינו דאיכא בין שלש שדות לשאר נכסים דידיה. וכך פירש בפרק האשה [כתובות פ"א ע"א] ובפרק מי שהיה נשוי [שם צ"ה ע"א]. ויש תמהין עליו דהא מתניתין לאו באותן שלש שדות בלחוד הוא דאוקימנא, אלא כ"ש בשאר נכסים. וזאת הקושיא תירץ בעל התוספות, דהא דאמרינן למעוטי שאר נכסים דידיה כ"ש דהויא ליה איבה, לאו לענין ביטול מקח קאי, אלא לענין נחת רוח. והכי פירושא, למעוטי מאי קאמרת לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות דמשמע דבהני בלבד יכולה לטעון נחת רוח [עשיתי], אדרבה כ"ש בשאר נכסים אע"ג דקנו מינה, הואיל ולא קנו מינה תחלה דהוי יכולה לטעון נחת רוח, מיהו לאו לאלתר אלא לכשתתאלמן או תתגרש, אבל בדין מקחו בטל דאיתיה פירושו מיד, בודאי חלוקים הם זה מזה, דבשלש שדות מקחו בטל מיד ובשאר נכסים דידיה, לכשימות הבעל. נראה מדבריהם שלדעת רבינו שמואל בחיי הבעל יעמוד מקח קיים וכן שיעבוד בעל חוב, ולדעת ר"ש מקח בטל מיד באותן שלש שדות. אלא שנראה ממה שכתב ביבמות שהיא אינה יכולה לערער עד שתבא לגבות כתובתה, דלאו בעל דברים דלקוחות היא עכשו, אבל הוא עצמו מוציא מיד הלקוחות, לפי שמכר דבר שאינו שלו. ודבריו צריכין עיון.
וגרסינן ביבמות בראש פרק אלמנה לכהן גדול [ס"ו ע"ב] המכנסת שום לבעלה או שהכניס לה שום משלו ומכרו שניהם לפרנסה, זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. וכתב הרב בהלכותיו דלא אפשיט שפיר דנעביד בה עובדא. השיב הר"א בר' דוד ז"ל, לי נראה דהכי קאמר שאפילו מכרה היא בפניו ולא מיחה, הוא יכול להוציא מיד הלקוחות, ובזה יפה כח האיש מכח האשה בנכסי צאן ברזל, והוא השום שכתב לה בכתובתה בין משלה בין משלו, שאם רצה הבעל למכור לא ימכור, והיא יכולה למחות בו, אבל אם מכר בפניה ולא מיחתה אינה מוציאה מן הלקוחות, ואם מכרה היא בפניו אע"פ שלא מיחה, ואפילו מכרה לפרנסת בתה, שהדבר מוטל על שניהם לפרנסה, אפילו הכי אם רצה הבעל להוציא מן הלקוחות מוציא. ודיקינן להאי פירושא מדקתני גבי אשה אם רצה הבעל למכור לא ימכור, ולא קתני אם מכר הוא האשה מוציאה מיד הלקוחות, והכא קתני מכרו שניהם הבעל מוציא מיד הלקוחות. מיהו דוקא במטלטלין של נדוניא, אבל בקרקע אף היא יכולה להוציא מיד הלקוחות כשתבא לגבות כתובה, אלא שהבעל מבטל המכר שלה מיד אם ירצה, ע"כ. וכתב עליו הרב ר' משה ז"ל בספר הזכות אין לשון מכרו שניהם לפרנסה יוצא מאחד משני פנים, או שנפרש שלקח מכל אחד משניהם מזה או מזה, או שנפרש שמכרו שניהם ממש בלקח מזה וחזר ולקח מזה, אי נמי משניהם כאחד. ובשתי הלשונות יש לתמוה למה הבעל מוציא מה שמכר הוא, דכל זכות שלו כבר קנאו לוקח, וכ"ש בשום שהכניס משלו שאינו אלא כאפותיקי מפורש לה. וסוגיין בכולהו תנויי בנזיקין [ב"מ ט"ו ע"ב, ק"י ע"ב] דלוקח שדה שהוא אפותיקי מפורש לבעל חוב מקחו מקח וממכרו ממכר עד שיבא לגבות הימנו, ואם רצו בעלים לסלקו במעות הרשות בידם. אלא שהדברים מוכיחין שאלו [דברי] רשב"ג, דתניא בפרק השולח בעושה שדהו אפותיקי סתם לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ומכרה גובין משאר נכסים, רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, ומפני זה אמר שהמקח בטל בו מיד. וכן אמרו בירושלמי לדעת רשב"ג שאינה מכורה לשעה, שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין, ולפיכך שנה כאן בבריתא זו שאפילו הבעל עצמו מוציא מיד הלקוחות נעשה כמוכר דבר שאינו שלו ותובע במקום אשה, מפני שידו כידה. ולפי זה הענין אין דברי רשב"ג ברורים לעשות בהם מעשה, דהא פליגי רבנן עליה בהך סברא דלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין, אלא המקח קיים עד שתבוא לגבות כתובה ותגבה מהם, וכ"ש שאין הבעל מוציא מיד הלקוחות כלום. זהו מה שנזכר בהלכות דלא עבדינן בה עובדא. פקפוקו של רבינו ולא בירורן של אחרים. ולענין מה שכתב הרב שאם מכרה היא בפניו ולא מיחה שהוא מוציא מיד הלקוחות, כבר כתבתי שאינו ענין ללשון מכרו שניהם. ואם יש בלשון מכרו שניהם מכרה אשה ולא מיחה הבעל, הם הכי נמי יש בכללו מכר הוא ולא מיחת היא, ואתה אומר שמקחו קיים. ועוד מתחלת הבריתא מוכיח שלא נשנה אלא ליפוי כחה, כדקתני רצה הבעל למכור לא ימכור, ועלה קתני מעשה, ולא באו התם לפרש זכותו של איש במכירת האשה, דהוה ליה למתני וכן אם רצתה אשה למכור לא תמכור ועלה ליתני מעשה. ועוד פשיטא למה לא יוציא, מי ראה אשה מוכרת בנכסים של בעל ולא יוציא הוא מידן. ומה שאמר הרב דאיש שמכר בפני אשתו ולא מיחת אינה מוציאה מיד הלקוחות. חס ליה למרן דנימא הכי, ואי אפשר שלא חזר בו הרב ז"ל, דהא אפילו בחותמת אחריו מקחו בטל בקרקע וה"ה במטלטלין, דנחת רוח עשיתי לבעלי שייך בכולהו, וכ"ש ברואה ושותקת. דאפילו בנכסי מלוג דלא שייך בהו נחת רוח [ב"ב נ' ע"א], לא הפסידה כלום, שאין אדם מפסיד זכות שבשדהו מפני מכירת אחרים, ואפילו בזיל זבון, כדאיתה בחזקת הבתים [ל' ע"ב], וכ"ש ברואה ושותקת. ושנו בתוספתא דבבא בתרא [פ"ט ה"א] המוכר שדהו של חבירו במעמד חבירו לא עשה כלום, מקיימנו אחריו דבריו קימין. כלומר, המוכר שדהו של חבירו לחבירו במעמד בעלים לא עשה כלום עד שיקיימו מכירתו אחריו. ולדברי הרב ז"ל מכר שלא בפניה כמה שיעור אתה נותן לה, מכיון ששמעה שעה אחת ולא מיחת שוב אינה יכולה למחות, או כל היום כדין נדרים, או שלש שנים כדין חזקה. אלא אינם דברים של טעם, ע"כ. נמצא שלפי פירושים אלו ההיא דיבמות היא קושיא על רבינו שלמה בר' יצחק ז"ל במה שכתב בכתובות. ותו איכא לאקשויי עליה מההיא דגיטין דתניא בהדיא פרק השולח העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובה משאר נכסים. פירוש אם מכרו. אלמא ממכרו קיים וגובה משאר נכסים כשתגיע זמנה לגבות כתובתה, ואלו לא מצאה שאר נכסים טורפת ממנו. ואפשר שרבינו שלמה ז"ל מפרש לה באפותיקי מפורש, שאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזה, ואע"ג שתקנו שיהא כותב לה כל נכסיו אחראין לכתובתיך, פסק כרשב"ג, דאיכא דסברי דבאפותיקי מפורש המכר בטל מיד.
וזהו דעת הר"א בר' דוד ז"ל שכתב בזה על הרב אלפסי ז"ל, וזהו לשונו, אני לא ידעתי למה הביא הרב בכאן ירושלמי של העושה שדהו אפותיקי וכו', כי אין זה דומה למה שאמרו בשמועה זו, כי מה שנאמר כאן הוא באפותיקי סתם, ולאשה בכתובתה לא באותן שלש שדות שנכתבו בכתובה שקבלן עליו כצאן ברזל, אלא באפותיקי אחר שהוא חוץ לכתובה, ואותה הבריתא שהוזכרה בירושלמי באפותיקי גמור לבעל חובו ולאשה באותן שלש שדות של צאן ברזל שנכתבין לאשה בכתובתה, ועליהם אמרו מכורה לשעה והלוקח יחוש לעצמו, שאם לא הניח שם שאר נכסים, כשיבאו לגבות תהא יוצאה מתחת ידו, לפי שאינן מכורין לעולם, ואלו באפותיקי האמור בשמועתנו אמרו גובין משאר נכסים, אלמא אותה שדה של אפותיקי מכורה לעולם, ושמע מינה דבאפותיקי סתם [קאמר] ורשב"ג פליג בתרויהו, דבאפותיקי סתם אמר רשב"ג מכורה לשעה, אבל כשתבוא האשה לגבות גובה ממנו, ובאפותיקי גמור שהן שלש שדות של צאן ברזל, אפילו לשעה אינן מכורין. ונראה לי שבאפותיקי סתם קיימא לן כרבנן שגובין משאר נכסים, אחד בעל חוב, ואחד כתובת אשה בשטפה נהר, אבל נכסי צאן ברזל הלכה כרשב"ג שאפילו לשעה אינן מכורין, דהא איפליגו בהו ר' יוחנן ור' אלעזר בירושלמי. והכי איתה התם [יבמות פי"א ה"א], ר' יעקב בר' אחא אמר בנכסי צאן ברזל פליגין ר' יוחנן ור' אלעזר, ר' יוחנן אמר מכרן אינן מכורין, אמר לו ר' אלעזר אוכלין בתרומה מכחו ואת אמר מכרן אינן מכורין, אמר לו הרי עבדי מלוג אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין, משלך נתנו לך, בדין הוא שלא יאכל בתרומה והם אמרו אוכלין והם אמרו מכרן אינן מכורין, במה אנו קיימין, בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, או במכרן לעולם פליגי אבל בשמכרן לשעה דברי הכל מכורין, נשמעינה מן הדא, העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו ולכתובת אשה ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו, רשב"ג אומר לכתובת אשה אינה מכורה וכו', הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין, אבל במכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, ר' אלעזר כרבנן ור' יוחנן כרשב"ג. וכיון דקאי ר' יוחנן כותיה הלכתא היא. ואמרינן נמי בכתובות [נ"ה ע"א] ייחד לה ארעא בארבע מצראנהא או אפילו בחד מצרא שקלא ליה בלא שבועה בין מן היורשין בין מן הלקוחות. אלמא אינו מכור כלל, שאם היה מכור אינו יוצא מרשות לוקח בלא שום שבועה. ובגמ' [יבמות ר"פ אלמנה לכהן גדול] המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור. ואמרינן נמי בכתובות [פ"א ע"ב] כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוה זבינה זביני, אלא אם כן פרשו אם מכרו מכור. כדקא מפרש בענין נכסי מלוג לאשה פרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות ע"ח ע"א], וסלקא שמעתא בהכי, הלכך אפילו לשעה אינן מכורין. כך נראה לי באמת, ע"כ. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות וזה הירושלמי כבר נשאל עליו רבינו ז"ל [תשובה סימן י"ד] והשיב שהוא באפותיקי סתם, והלוקח יחוש לעצמו להשאיר נכסים לבעל חוב לדחותו אצלם, שיאמר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו, והיא הבריתא ששנויה כאן בגמרא שלנו. וכבר נמצא במסכת שביעית בפרק אחרון [ה"א] גרסא ירושלמית, המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה, ר' אחא אמר מכורה לשעתה, ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה. והוינן בה הכותב שדה אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חובו בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו, ופריק, מתניתא כשאמר יהא לך פרעון מזה, מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזה. והרי זה מבואר. ואם תאמר ומה יחוש הלוקח לעצמו יותר משאר הלוקחין ממי שיש עליהן בעל חוב וכתובה סתם יחוש, ששאר מלוין דעתן להסתלק במעות ומחזרין אחריהן, וזה דעתו על אותה שדה והוא יחזר לגבותה ממנו. ועוד לפי שכל המלוין צריכין שבועה וזו כיון שייחד לה אינה צריכה שבועה. א"נ מילתא בעלמא קאמר ויחוש כשאר לוקחין משועבדין. וענין הירושלמי שבמסכת יבמות ברור הוא שנחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר בעבדי צאן ברזל, ר' יוחנן אמר אינן מכורין, דידה הוו, ור' אלעזר אמר מכורין, ברשותו קימי. ושאלו בגמ' במכרן לשעה פליגי, ור' יוחנן מבטל המכר מיד דומיא דנכסי מלוג שלה, או במכרן לעולם פליגי ור' אלעזר מקיים המכר לעולם וגובה משאר נכסים שיש להם אחריות ומהם אינה גובה לעולם, דמטלטלין דבעל נינהו. והביאו ראיה מזו הבריתא דהעושה שדהו אפותיקי דפליגי רשב"ג ורבנן באין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין, אמרי אתיא דר' אלעזר כרבנן ור' יוחנן כרשב"ג, הוי בשמכרן לשעה אנן קימין, ור' יוחנן מבטל המכר מיד מפני שאין דרכה [של אשה] לחזר אחר בתי דינין, ואין לה עסק עם אחרים, ואפילו מחיים דבעל בטל מקח, ור' אלעזר סבר כרבנן, הילכך אין חוששין לכך עד שתבא לגבות, ואם לא מצאה שאר נכסים גובה מהן כדין אפותיקי. זו דרך הירושלמי ברור ומפורש. ורבינו הגדול ז"ל שכתב גבי שדה הוי בשמכרן לשעה אנן קימין אבל במכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, שטה שבגמ' ירושלמית תפס, ודבר פשוט כתב דמשדה של אפותיקי ודאי גובה ממנו אם אין לו שאר נכסים, ולא הוצרך הירושלמי הזה לדעת חכמים אלא לומר דהעושה שדהו אפותיקי גובה משאר נכסים השנוי בגמרא שלנו, בשמכרה לאחר הוא, והיא הברייתא השנויה בירושלמי.
ואני חוזר עכשיו לדינו של הר"א ז"ל באפותיקי מפורש שהוא מבטל המכר לשעה. ואין דינו נכון, וכבר נדחה הדין הזה מהיותו נלמד מן הירושלמי הזה שאינו אלא באפותיקי סתם, ומחלוקת ר' יוחנן ור' אלעזר בנכסי צאן ברזל שלה הוא. ובגמרא שלנו מפורש בפלוגתא דמכנסת שום לבעלה, היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, ורב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוו, ואתמר עלה נמי אע"ג דתניא כותיה דר' אמי, מסתברא כותיה דרב יהודה, משום שבח בית אביה. דשמעת מינה דליתיה להאי דינא אלא בנכסי צאן ברזל שהכניסה מבית אביה, דאינן שבח שלהן, אבל בשדה שכתב לה אפותיקי משלו לכתובה ותוספת, הדין עמו, וכיון שהדין עמו ליתן דמים, מכורין, כדמוכח התם בגמ' בהדיא, דמייתי תניא כותיה דרב יהודה דהדין עמה, מדתניא רצה הבעל למכור לא ימכור וכו'. וכן הא דאתמר בכתובות [נ"ה ע"א] ייחד לה ארעא בארבע מצראנהא או בחד מצרא נוטלת בלא שבועה, לא שלא שתהא מכורה כלל, אלא אדרבה מדאיצטריך להו למימר גובה בלא שבועה, שמע מינה שהמקח קיים עד שעת גביית כתובה, אלא שאין לחוש להתפסת צררי אחר הייחוד הזה, שכבר סמכה דעת שניהם עליו, דאלו במקח בטל מיד לא איירינן התם, דבשבועה של יתומים עסיקינן. תדע שהרי לענין אפותיקי סתם או מפורש אין בו חלוק בין מצר לו מצר אחד או ארבעה, או שלא מצר כלל אלא שייחד שדה שיש לו בעיר פלונית משועבדת לך ולא יהא לך פרעון אלא ממנה, אלא דין אחד לשבועה מפני סמיכות דעתא של אשה ושל בעל. ותדע דהא מטלטלי ואיתנהו בעיניהו בלא שבועה, ואם מכרן מכורין אף לעולם, שהעושה שורו אפותיקי לבעל חוב ומכרו אין בע"ח גובה הימנו [מ"ד ע"ב] ולא כתובת אשה, דטעמא משום דלית ליה קלא הוא, לא שנא בעל חוב ולא שנא כתובת אשה, והכא לא איירינן בדאקני מטלטלין אגב מקרקע כדרבא. ועוד שהרי נחלקו בירושלמי באפותיקי מפורש לבע"ח ור' אחא אמר מכורה לשעה, וסוגיין בגמ' דילן כותיה, כדמשמע בהדיא בבא מציעא ובשאר דוכתי טובא, דלוקח [שדה] של אפותיקי מפורש מקחו מקח, (אינו) אלא שלא יסלקנו לוקח בדמים בשעת גבייה, אבל לוה מסלקו בזוזי אפילו בשעת תביעה. והרי הרב ז"ל מודה כן, וכיון שבבעל חוב מכרו מכור לשעה, אף באשה למה יבטל מכר מיד, לא מצינו לדעת חכמים שיפה כח של אשה משל בעל חוב, אלא אדרבה מקולי כתובה אנו שונין בהם בהרבה מקומות [בכורות נ"ב ע"א, כתובות ק"י ע"ב]. ולא שמענו הדעת הזאת אלא לרשב"ג שהוא שונה חומרי כתובה בכל מקום, ואין הלכה כמותו בכל מקום, וכאן חשש לפי שאין דרכה לחזר אחר בתי דינין ואין הלכה כמותו. ואל תשיבני יבמה שמבטלת מקח מיד, כדאתמר בכתובות [פ"ב ע"א] בין חלק ואחר כך ייבם בין ייבם ואחר כך חלק לא עשה ולא כלום. דהתם כבר הגיעה שעת גבייה של כתובה זו שלה, והעמידו כל הנכסים ברשותה ועשו אותן כאלו הכנסתן מלוג ליבם. וכבר פרשתי בחבור הזה במסכת יבמות בהא דתניא התם המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות, דרישא ודאי בשום שלה הלכה פסוקה היא כרב יהודה דאמר הדין עמה משום שבח בית אביה, סיפא בשום שלו לא ימכור, מכר הוא בין לפרנסה בין לשאר דברים, הוא אינו מוציא מיד הלקוחות לעולם, היא מוציאה מידן לכשתבוא לגבות כתובתה מהן, ודברי רשב"ג שאמר שהבעל מוציא, משום דקסבר מקח בטל בהם מיד לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, הלכך אפילו הוא עצמו מוציא, אין הלכה כן. זהו שכתוב בהלכות והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רשב"ג הבעל מוציא, לא אפשיטא שפיר דנעביד בה מעשה. ובגמרא נמי רמיזה דתניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש, ותניא כותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה וכו', ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה, ואמר ליה רבא לרב נחמן והא תניא כותיה דר' אמי, א"ל אע"ג דתניא כותיה דר' אמי הלכה כרב יהודה משום שבח בית אביה. מדקא הוי רבא בהאי לישנא והא תניא כותיה דר' אמי, משמע דכדר' אמי תניא וכרב יהודה לא תניא, אלמא חוששין היו לזו הבריתא, שבלשון יחיד הם שונים אותה לרשב"ג ולא לרבנן. ודע שכבר נמצא למקצת הגאונים כן דבשדה שהכניסה צאן ברזל מקח בטל מיד, אבל לא בשאר נכסים כולן. ומי שרוצה לקיים הלכה כרשב"ג במכרו שניהם לפרנסה, לפי דעתי יפרשו שום שהכניס לה משלו, כגון שהכניסה לו ממון של נדוניא ושמו שדה שלו כנגד ממון נדוניא וכתב לה שיהא אותו שדה במקום השום ואחריות השדה על כל נכסיו, בזו אמרו שאע"פ שלא הוחזק שדה זו לבני משפחה יש בו משום שבח בית אביה, והרי הוא לה כקנוי בממון הנדוניא והדין עמה ליטול אותו משום שבח בית אביה, לפיכך מכר בטל בו מיד. והויא דרבא והא תניא כותיה דר' אמי, יש לפרש משום דס"ד דרב נחמן משום סיועא דבריתא פסק כרב יהודה, ואקשי ליה אטו כרב יהודה תניא כר' אמי לא תניא, וא"ל אע"ג דתניא נמי כותיה מסתברא כרב יהודה ואין דרך מתחוור לפסוק הלכה כאותה [בריתא] אלא בענין הזה וכיוצא בו, דמכל מקום בנכסים שלו בין [של אפותיקי סתם] בין של מפורש מקח קיים עד שתבא לגבות כתובתה. ושוב חפשתי בדברי הגאונים ז"ל ומצאתי לבעל מתיבות שכתב בפירוש אותן שלש שדות, אחת שכתב לה שום משלו דשיימינן לתכשיטין ולמאני, כלומר דנדוניא, ואמר לה דמיהון כן וכן ודמי ארעא כן וכן הא ארעא חלופיהון ופטירנא מן אחריות תכשיטין ומאני. קרובין דברי הגאון לדברינו, והאמת יורה דרכו. ע"כ.
וה"ר זרחיה הולך על דרך אחרת וכלל דיני דבריו כך הם. כל המטלטלין שהביאה היא לבעלה בין קבלם בצאן ברזל בין לא קבלם, וכן מה שהוא הכניס לה ממטלטלין, בכל אלו לא ימכור הבעל ואם מכר בטל מיד. ובמטלטלי הבעל שלא הכניס לה וגם לא כתב לה מטלטלי אגב מקרקע, מקחו קיים בהם עד לעולם. ובקרקעות שהביאה היא מבית אביה לבעלה, אע"פ שקבלם הבעל בתורת נכסי צאן ברזל, המקח בטל מיד. ובקרקעות שהן שלו ועשאם לאחריות שעבוד כתובתה, או שהן אותן שלש שדות שייחד לה לכתובתה, כיון שמשלו היו מתחלה, המקח בהן קיים עד שתתגרש האשה או תתאלמן. וזה תופס דבריו ככתבו וכלשונו, גרסינן בתחלת פרק אלמנה לכ"ג מכרו שניהם לפרנסה. פירוש, כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, אע"פ שמכרו לצורך פרנסת עצמן, אפילו הבעל מוציא מיד הלקוחות, וכ"ש האשה כמעשה שהיה לפני רשב"ג. וקיימא לן כותיה, חדא דלא פליגי רבנן עליה, ועוד מעשה רב. ואע"פ שכתב הרב אלפסי ז"ל לא אפשוט דנעביד בה עובדא. אנן כתבינן מאי דחזי לן לפום סוגיא דגמ'. ורשב"ג אזיל לטעמיה שמחמיר במכירת נכסי האשה ובמה שהוא משועבד לה, כדאשכחן בעושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה דאמר אינה גובה משאר נכסים, כדאיתה בגיטין פרק השולח, ובכל אפותיקי נשנית אותה בריתא, בין בסתם בין במפורש שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו וכשמכרה לאחר, כמו שפירשו הירושלמי העושה אפותיקי לבע"ח ולכתובת אשה ומכרה לאחר מכורה והלוקח יחוש לעצמו, כלומר שיניח להם נכסים בני חורין שיגבו מהם כדי שיוכל לומר להם הנחתי לך מקום לגבות הימנו, ורשב"ג פליג באשה בכתובתה דלא מצי אמר הנחתי לך מקום, והתם לא קיימא לן כותיה אלא כרבנן דאמרי גובה משאר נכסים. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל (תשובה ר"ד) [ואי קשיא לך] מכדי העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה היינו שייחד לה בכתובתה, והיא אחת מאותן שלש שדות [שדינן שווה], האחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שהכניס לה שום משלו, מאי שנא התם דפליגי עליה דרשב"ג ומאי ששנא הכא דלא פליגי, דקאמרינן ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו לא ימכור, מכרו שניהם לפרנסה כו'. ועוד מאי שנא התם דאמר רשב"ג אינה גובה משאר נכסים, דמשמע שהמכר קיים עד שעת גבייתה, ומאי שנא הכא דקאמר הבעל מוציא מיד הלקוחות והמכר בטל מיד. יש לומר התם מקרקעי הכא מטלטלי, ודבר למד מענינו הוא, כולה מתניתין וגמ' דהכא ביבמות במטלטלין עסיקינן בעבדים ובכלים, אע"פ שטעם שבח בית אביה מצינו שהוזכר כמו כן במקרקעי, כדתנן [כתובות ע"ט ע"א] נפלו [לה] זיתים וגפנים כו', אבל ביטול מקח לא אמרן אלא במטלטלין דוקא. ומכנסת שום לבעלה ומכניס הוא לה שום משלו, במטלטלי עסיקינן, כדתנן [כתובות ס"ו ע"א] שום במנה וכנגד השום מוסיף חומש, ומפורש בירושלמי [שם] מה ראו לומר בשום פחות חומש ובכספים אחד ומחצה, א"ר יוסי בר' חנינא שמו דעת האשה שהיא רוצה לבלות כליה, שמו דעת האיש שהוא רוצה לישא וליתן בכספים ולעשותם באחד ומחצה, א"ר יוסי הדא אמרה שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו. וזה האמור בירושלמי הוא האמור כאן בגמ' דילן, והדבר שוה בין בשום שהכניסה לו בין בשום שהכניס לה, ובכל כלים שבעולם אפילו שוין ה' מאות ואפילו אלף זוז, כעין מימריה דרב יהודה שהכניסה לו שני כלים. אע"פ שראינו לחכמי הדור שכתבו שאין דנין בכלים יקרים ובעדי זהב, לא נראו לנו דבריהם.
ונקוט האי כללא בידך כל הכנסת שום שאמרו לא אמרו אלא במטלטלין, ומה שאמרו באותן שלש שדות בלשון שום, וכדאמרינן אחת שהכניסה לו שום משלה, כלומר שכתב אחריות השום על השדה. ואם תשאל מ"ש מטלטלי ממקרקעי. כבר פירש טעמו של דבר בירושלמי שהאשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלום אחרים, וההפסד במטלטלין יותר מצוי, כמו שאמרו [ב"ק קי"ב ע"ב] לענין אדרכתא דלא כתבינן לה אמטלטלי, דדילמא שמיט ואכיל להו. הרי פרשנו דין מטלטלין שהביאה האשה לבעלה שהמכר בטל בהן מיד, וכן בשום שהכניס הוא לה. ודין מטלטלין של הבעל מה שלא הכניס לה בשום או מטלטלי האשה שלא הכניסה לבעלה בשום, הרי דינו מפורש לקמן. ודין מקרקעי האשה שהכניסה לו, אם לקח מן האיש בלבד, המכר בטל מיד, מדאיבעיא להו [כתובות פ' ע"ב] בעל שמכר קרקע לפירות מהו, מכלל דפשיטא ליה בשמכר לגופה של קרקע שלא עשה ולא כלום. ולא שיך בה למימר ריוח ביתא ולהתיר למכור גוף הקרקע בזוזי דעביד בהו עיסקא, שאין זה אלא קטטה בינו לבינה ונקיט ואתי תיגרא. ואע"פ ששנינו [ב"ב קל"ו ע"א] בהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, מכר האב מכורין עד שימות, דין אשה שאני, כדאמרן. ובהא אפילו רבנן מודו שאין דרכה של אשה לחזר אחר נכסיה על בתי דינין, ואחד נכסי מלוג ואחד נכסי צאן ברזל שוין הן בדין בעל שמכר קרקע לגוף או לפירות. ואע"ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ' ע"ב] כי אתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית, דאתיא איהי ומפקא, הוא הדין אע"ג דלא מית, אלא משום דלא אפסיקא ליה, דאיכא בעל שמוכר קרקע לפירות ובזוזי עביד בהו עיסקא, שהמכר קיים, משום הכי אמר זבין ומית. ואם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה בנכסי מלוג, מקחו קיים לעולם, ולא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי, כדמפורש התם בפרק חזקת הבתים, וזו היא ששנינו אין [לאיש] חזקה בנכסי אשתו והא ראיה יש. ובנכסי צאן ברזל כיון שהמקח בטל מאצל האשה, הרי הוא כמי שלקח מן האיש בלבד, המקח בטל בהן מיד. ואם לקח מן האשה תחלה, המקח קיים לעולם בכל נכסים שבעולם. ודין מקרקעי של הבעל, זו היא ששנינו לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. והוי יודע דהאי מקחו בטל לא קאי אלא אחזר ולקח מן האשה, כלומר שאין המקח מידה כלום, וכשתבא לגבות כתובתה גובה כתובתה מהם, ואע"ג דהא אוקימנא באותן שלש שדות, הא אסיקנא התם דלא אתי למעוטי אלא נכסי מלוג אבל שאר נכסים דידיה כ"ש דהויא ליה איבה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. ובכתובות [צ"ה ע"א] רמינן עלה ממתניתין, דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו, דשמעת מינה אחד שאר נכסים דידיה ואחד אותן שלש שדות שוין הן בדין נחת רוח, ושהמקח בהן קיים כל ימי הבעל ואינו בטל עד שעת אלמנות וגירושין כשתבא לגבות כתובתה, וכדאמרינן בכתובות אשתו אי בעי לזבוני הכי נמי דלא מצי מזבין. ובגיטין בהעושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה אמרו שתהא גובה משאר נכסים, ואפותיקי הוא שייחד לה בכתובתה, אלמא אפילו באותן שלש שדות המקח קיים כל ימי הבעל, כדין שאר נכסים. והרב אלפסי ז"ל כתב בפרק חזקת הבתים אילימא למעוטי שאר נכסים דידה שהן נכסי צאן ברזל. וזה הפירוש לא נראה לנו, שכיון שהזכירו באותן שלש שדות אחת שהכניס לה שום משלו, זה הוא נכסי צאן ברזל שכתב אחריות השום על השדה, וכיון שהכניס לה השדה כענין הזה ובין שהכניסה לו היא המקח בטל, אלא שזה בטל מיד וזה בטל בשעת גביית כתובתה, מכל מקום המקח בטל, לפיכך לא הוצרכו לדקדק על נכסי צאן ברזל, והיינו דקאמר למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא ליה איבה, והכי גרסי לה בכל נסחאי דוקאני. ובדין הוא דלימא אי למעוטי שאר נכסים דידיה, סוף סוף מתניתין היכי מיתרצא, דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, הא ראיה יש, והלא אין אלו נכסי האשה אלא נכסי הבעל, אלא הא עדיפא ליה למפרך כל דכן דהויא ליה איבה, כדי שיתברר דין הנכסים כלם, ואסיקנא למעוטי נכסי מלוג, וממילא אתרצה לה מתניתין ואתוקמא בנכסי מלוג, והוא הדין למטלטלין של האשה שלא הכניסן בשום לבעלה שהם נכסי מלוג. ואם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו קיים לעולם, ואין צ"ל בשלקח מן האשה וחזר מן האיש. ואם לקח מן האיש בלבד או מן האשה בלבד מקחו בטל מיד. ודין מטלטלי הבעל מה שלא הכניס לה בשום ולא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי, הדבר ברור שהמקח קיים בהם לעולם. הרי פרשנו דין הנכסים כלם, של האשה ושל האיש בין במקרקעי בין במטלטלי. והירושלמי שכתב הרב בהלכותיו בגיטין, דמשמע שהמכר בטל בהם מיד, ושאר דברים האמורים באותו ענין שהן כסותרין מקצת דברינו, אין אנו משגיחין להם, שאין אנו סומכין אלא על תלמוד ערוך שבידנו, ע"כ. ויש לברר הקרקע שהוא נכסי צאן ברזל לדעת הפוסק שמקח הבעל בטל מיד, אם הוקר ועמד באלפים והבעל קבלו באלף, וקיימא לן שאם הותירו הותירו לו, אם בא בעל חוב ותבע דמי אותו מותר שינתן לו מהו. ומסתברא דמציא איהי למימר ליה עדין לאו זמן שומא עד שתתאלמן או תתגרש, ואולי ההוא זמנא לא שויא הני דמי דהשתא. ואחרי אשר כתבנו דברי המורים האלה כל אחד ואחד לפי דעתו, יש לברר שהנכסים שפסק בהם המורה שאם מכר הבעל שהמכר בטל בהם מיד, חזר דינו לפי דבריו כדין נכסי מלוג, שאם מכר או שעבד יחד הגוף ופירותיו, אע"ג דקא עביד בהו עיסקא, היא מבטלת מקחו אפילו בחייו, הלכך אי אמר לוקח או בעל חוב הבו לי פירי מיהא דאית ליה לבעל חובי בההוא ארעא, לא צייתינן ליה, וכדלקמן [שער ו' חלק ב']. ולמטה נפרש מה דינו עם האשה בנכסי מלוג אם לותה עם בעלה וקנו ממנה בסוף או בשאר נכסיה וקנו ממנה תחלה, או שקבלה המעות, או שכתבה בה אחריות עליהן.
